מדי שנה בשלהי חודש אלול, מחפשים במשפחתנו איחול שיהלום את אותיות השנה החדשה ויעטר את התמונה המשפחתית שנשלחת למשפחה המורחבת לראש השנה. כך למשל בשנת תשע"ה הצטלמנו על גג הבית, על רקע הנוף המדברי, ואיחלנו לכולם "תהיו שמחים עד הגג", ובשנת תשע"ט הצטלמנו עם תמונות של עיניים ואיחלנו "תהא שנת עין טובה". השנה, לקראת כניסתה של תשפ"ב, הציעה הבת הקטנה להשתמש במילה פרופורציות, וכך נולד האיחול "תהא שנת פרופורציות בחיים".
במובנים רבים המשפט הזה הוא לא רק איחול לשנה הנכנסת, אלא גם תובנה חשובה לסיום השנה היוצאת. התחושה שחווינו ברגעים רבים בשנה הנוכחית הייתה של איבוד פרופורציות. זה אפיין במיוחד את הימין הישראלי, סביב חילופי השלטון בראשית חודש תמוז. אפשר להבין את ההתנגדות לדרך שבה הוקמה הממשלה הנוכחית, ואפשר בהחלט להסכים עם ההתנגדות להרכבה, אבל ההתבטאויות של חלק מאישי הציבור היו היסטריות וחסרות מידה. הסדרת יישובים בדואיים לא חוקיים הפכה ל"מכירת חיסול של הנגב", והצעת רפורמה לשיפור מערך הכשרות הפכה ל"הרס הכשרות והחרבת הרבנות הראשית". במקום למתוח ביקורת עניינית, כל תוכנית של הקואליציה החדשה תוארה מיד כהשמדה, חורבן והרס.
פרופורציות. נכון לערב ראש השנה, אחרי ארבע מערכות בחירות, יש ממשלה בישראל שעדיין לא פינתה יישובים ולא החריבה את הרבנות. בקרוב היא צפויה להעביר תקציב לאחר שלוש שנים של שיתוק ממשלתי חלקי שגבה מחירים חברתיים כבדים.
פרופורציות נדרשות לא רק בתחום הפוליטי. בבואנו לבחון את מצבנו הבריאותי בשלהי תשפ"א, מוכרחים להודות שגם אם אינו מזהיר, הוא טוב מהמצב שבו היינו בסוף השנה שעברה. למי שהספיק לשכוח, את שנת תש"פ סיימנו ללא חיסון באופק, ופתחנו שנה חדשה עם סגר שנמשך שבועות והסב לנו נזקים כבדים בכלכלה, בחינוך ובבריאות הנפשית. בשבוע האחרון של תשפ"א אנחנו עדיין עם הקורונה, אבל עם חיסונים שמצילים את רובנו ובדיקות מהירות שמאפשרות לנו לקיים, גם אם באופן מוגבל, אורח חיים סביר, עם משק פתוח, מערכות חינוך ואפילו חיי תרבות.
לא לעצום עיניים
ועם זאת, בשנה היוצאת היו גם אירועים קשים שאסור להפחית מחומרתם, ודווקא בנוגע אליהם התחושה היא שמיהרנו מדי לחזור לשגרה. אירוע אחד הוא אסון מירון. 45 גברים וילדים איבדו את חייהם באסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה, והוא לא היה אסון טבע. בימים אלו מתקיימים דיוניה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון, אבל חלק מחשבון הנפש צריך להיעשות על ידי הציבור. אסון מירון חשף לא רק מחדלים של רשויות המדינה ומנהלי האתר. הוא המחיש גם את מחיר חוסר האמון בין הציבור החרדי לבין המדינה, ואת מחירי תפיסת האוטונומיה המגזרית והיעדר הראייה הממלכתית שמאפיינים חלקים גדולים בציבור הזה. לחוסר אמון וחוסר ממלכתיות אולי אין מחיר כבד כשמדובר באי־הקפדה על כללי קורונה בבית כנסת, אבל באירוע המוני שמתקיים באתר לא תקני, התנהלות כזו עלולה להיות אחד הגורמים לאסון.
האירוע הקשה השני של השנה החולפת הוא הפרעות של ערביי ישראל בימי מבצע שומר החומות. אסור להקל ראש ולהתכחש למראות הקשים שראינו בלוד, רמלה, עכו ובכבישי הנגב והגליל. ראשית, קיבלנו המחשה למחיר החולשה והסלחנות של מערכות האכיפה והמשפט. גילינו שכשלא מטפלים בחומרה בעבירות "קטנות" של גביית דמי חסות, פשיעה חקלאית והשחתת רכוש, מקבלים בהמשך אבנים ויריות מנשק חי. הבנו שהאלימות הפנימית ברחוב הערבי היא תופעה שלא נשארת בתחומי היישובים הערביים, ושהאחריות למיגורה רובצת על כולנו. אבל מעבר לכך, ההתפרצות האלימה חשפה גם תופעה מדאיגה של לאומנות ערבית שמידרדרת לאלימות. צריכים לדבר עליה גם כשהרחובות רגועים, לפני התפרצות נוספת.
חלק ממה שיתרחש בשנה הקרובה תלוי בנו. בפרשת ניצבים, שנקראת תמיד בשבת האחרונה של השנה, אנו נקראים לבחור בחיים. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". בפסוק שלאחר מכן מבואר שהבחירה בחיים היא לשמוע בקול ה', אך מכיוון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אפשר לשמוע את הקריאה לבחור בחיים גם כקריאה פשוטה לשמור על החיים שלנו. לשמור על החיים זה אומר לשמוע להוראות מומחי הבריאות להתחסן, ולעטות מסכה כשצריך. זה אומר גם לעשות הכול כדי שלא יתאפשרו אירועים מסכני חיים כמו האירוע שהתרחש במירון. ולשמור על החיים פירושו גם לא לעצום עיניים מול תופעות של לאומנות מסוכנת ומול אירועי אלימות, גם כשהם לא מתרחשים ברחוב שלנו.
בסוף, מכיוון שלא הכול תלוי בנו, לצד השמירה על החיים, גם נתפלל על החיים, ונבקש: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א־לוהים חיים".
