האחד עשר בספטמבר 2001 היה היום שבו העולם עצר מלכת. התמונה ששודרה בטלוויזיה בלופים בלתי נגמרים, שעות על גבי שעות, של שני מגדלי התאומים הנישאים מעל קו הרקיע של העיר מנהטן כשהם בוערים, אמרה שכך נראה סוף העולם.
עשרים שנה חלפו מאז האסון וקשה למצוא אפילו אדם אחד שלא זוכר איפה הוא היה ומה הוא עשה בדיוק באותם רגעים ששמע על הפיגוע.
באותו בוקר שבו העולם עצר מלכת, הייתי בניו יורק בחופשת סמסטר מלימודי התואר הראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב. לעולם לא אשכח את הרגע שבו שמענו על הפיגוע שהיה כל כך קרוב, מרחק קילומטרים בודדים.
בבוקרו של יום שלישי, ה-11 בספטמבר, טיסה 175 של יונייטד איירליינס וטיסה 11 של אמריקן איירליינס, הוטסו על ידי מחבלים אל תוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בניו יורק ופערו חור גדול בליבה של אמריקה ובליבו של העולם. שני המגדלים קרסו תוך מספר שעות ואלפי אנשים נהרגו בפיגוע הנוראי ביותר שבוצע על אדמת אמריקה. פיגוע שתפס את כל העולם בהלם מוחלט.
כששמענו על הפיגוע, האינסטינקט הראשוני היה לצפות בטלוויזיה, אולי מתוך תקווה שנתעורר מחלום הבלהות ומגיש החדשות יספר שהפיגוע לא קרה ושאלו שמועות אכזריות בלבד. אבל התקווה נמוגה כשחזינו בתמונות של המגדלים עולים בלהבות.
מאותו רגע ואילך, האימה והפחד היו חלק בלתי נפרד מאותו היום ומהשבועות שבאו אחריו. הם ליוו כל צעד ושעל, כל מחשבה ורצון וכל נשימה ונשימה. החשש מהלא נודע, מהאי ודאות למה שקורה שם בחוץ מעבר לדלת, השאיר אותנו ספונים בבית.
מערכת התקשורת הטלפונית שקרסה ומנעה יצירת קשר עם העולם החיצון רק הגבירה את האימה שאחזה בנו. היה ברור לנו שהחדשות הנוראיות הגיעו לכל העולם וגם לישראל ולמשפחותינו היקרות, שבוודאי היו חרדות לגורלנו. אך היינו חסרי אונים, לא הייתה לנו דרך לעדכן אותן שהגוף שלם ורק הלב הוא שנשבר והוא בוער וכואב.
בדיעבד התברר לנו שהן היו בטוחות שניו יורק נהרסה כליל ולנו קרה הנורא מכל והם לא יראו את ילדיהם יותר.
ברגעים הקשים הללו, בימי החרדה שלא ניתן להסבירם במילים, החברים הטובים מניו יורק היו למשפחה והדירה שלהם הפכה למקלט ולמקום המוגן ביותר. וכשכבר אזרנו אומץ לצאת החוצה ולהביט לניו יורק בלבן של העיניים, לעולם לא אשכח את הריצה המהירה לעבר נהר ההדסון כשאנו עומדים מצידה השני של מנהטן, ואת המראות של עשן מיתמר מהמקום שבו עמדו המגדלים העצומים שאת מראם אי אפשר היה לפספס. והם כבר לא היו שם יותר.
שני מגדלים שלא היו רק מגדלים, הם היוו סמל לחוזקתה ועוצמתה של ארצות הברית הגדולה. כשהם נפגעו גם ליבה ונפשה של אמריקה קרסו. היא לא חזרה להיות אותה אומה ונראה כי היא מעולם לא התאוששה מהאסון הנורא.
בתוך הכאוס שנוצר ניסינו להיות מועילים איכשהו. בימים הראשונים לפיגוע יצרנו קשר עם הרשויות במנהטן וביקשנו להתנדב ולסייע, ולא משנה במה. כך חונכנו. מבחינתנו, להושיט יד בשעת צרה לא הייתה סיסמא. וכמי ששירתו בצה״ל, חשבנו שיש לנו מושג כלשהו במצבי חירום שיכול להיות לעזר.
אך לצערנו לא היו זקוקים לעזרתנו כי בניגוד לתדמית הקרה והמרוחקת שיש לניו יורק ולתושביה, הטלפונים לסיוע קרסו מעומס. ברגע האמת הם היו שם אחד בשביל השני, ובהמוניהם.
מרגע הפיגוע ניתן היה לחלק את ניו יורק לשניים: זו שלפני האסון, וזו שלאחריו. אחד הדברים שבלטו בשטח והשתנו במיידי היו הבדיקות הביטחוניות בכל מקום. ניו יורק שינתה את פניה מקצה לקצה: אם לפני הפיגוע הסתובבנו בחופשיות ונכנסנו לכל מקום בלי בדיקה כלל הרי שאחרי האסון הכל השתנה.וכישראלים שבדיקות ביטחוניות בכל מקום הן חלק בלתי נפרד מחייהם השינוי הזה גרם לנו להרגיש בטוחים יותר, אך גם מפוחדים יותר.
הדיסונאנס בין השקט שהיה באותם ימים בישראל, למודת הפיגועים והטרור, לבין ניו יורק באחד עשר בספטמבר 2001, היה בולט. נחתה עלינו ההבנה שאף מקום לא בטוח כאשר פיגוע בממדים כאלה קורה באמריקה העוצמתית, שנראה היה ששום דבר לא יכול לשבור אותה.
בימים אלה של יציאת ארצות הברית מאפגניסטן, 20 שנה אחרי שהיא נכנסה אליה בעקבות פיגועי התאומים, הפיגוע הנוראי ביותר על אדמת ארצות הברית, נראה כאילו לא קרה לפני 20 שנה.
עו״ד רוני (פנטנש) מלכאי – הכותבת היא מנכ"לית הפורום הציבורי כפרי הנוער והפנימיות ודוברת משרד הרווחה לשעבר
