יום הולדתה ה־70 של מדינת ישראל מוצא את רוב אזרחיה בהלך רוח מורכב. הם אוהבים את מדינתם, הם גאים בה, אבל מסתכלים עליה בחשדנות. השאלה המטרידה כמעט את כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית היא אחת: מי פה בעצם מנהל את העניינים?
אין הכוונה הפעם לתפקודה (או אי תפקודה) של הממשלה, אלא לספקות עמוקים הרבה יותר לגבי השאלה מי מחזיק את ההגה. לכל אחד מאגפיה של החברה הישראלית יש סיבות מצוינות לבהות בגבו של נהג הקטר ולשאול מה מניע אותו באמת.
הימין משוכנע כבר זמן רב שהשמאל מתעלם מתוצאות הבחירות וממשיך לנהל את המדינה בדרכים אלטרנטיביות. הוכחות לא חסרות. בשנות התשעים נוהלו המגעים שהובילו להסכמי אוסלו באופן חשאי, כמעט קונספירטיבי. בתחילת שנות האלפיים איש לא הבין מה הניע את המהלכים שהובילו להתנתקות. באורח בלתי נמנע, הימין שואל את עצמו מה עוד מתנהל מאחורי גבו. המנטרה החוזרת של "ארבעים שנה אנחנו בשלטון ועדיין לא שולטים" נובעת מתחושה שהכוחות נטולי־הפנים של השמאל בוחשים מאחורי הקלעים. מושגים כמו "הפרקליטות", "בית המשפט העליון", "הפקידות", "התקשורת", אפילו "הקצונה הבכירה", נטענו בשנים האחרונות בקונוטציות אפלוליות, כמעט דֶמוניות. במקום להיראות כמוסדות המאפשרים את קיומה של המדינה, הם נראים כמי שהשתלטו עליה השתלטות עוינת.
שלא במפתיע, גם הצד השני של המפה מסתובב באותה תחושה. תפיסת "חמורו של משיח" הפכה עם השנים בעיני השמאל לעובדה בלתי מעורערת. האקטיביזם של גוש אמונים, שקבע עובדות בשטח בנחישות ובהתמדה, גרמה לכך שהשמאל מאמין שהמתנחלים השתלטו מבפנים על הליכוד, מפלגת השלטון, תוך ניצול שיטת הפריימריז המושחתת. העובדה שחלק גדול ממפעל ההתיישבות מומן בעזרת גופים ממשלתיים למחצה, כמו החטיבה להתיישבות, נראתה להם כהוכחה לכך שהמתנחלים דילגו על הדמוקרטיה בדרכם להגשמת מטרותיהם. הם גם מרגישים שנתניהו בנה את הקריירה שלו על כך שהמציא שמאלנים שאינם קיימים. אחרי הכול לא היו אוטובוסים של עמותות השמאל והערבים לא נהרו, אבל נתניהו ניצח שוב בבחירות.
זה לא נעצר שם. החילונים רואים איך החרדים מנצלים את כוחם הפוליטי וסוגרים להם את המרכול השכונתי בשבת ומסדרים לעצמם עוד ועוד תקציבי עתק ומאמינים שמדובר בעוד צעד לכיוונה של מדינת הלכה.
החרדים מצידם חושבים שהמדינה הציונית החליטה למוטט את החומות של עולם התורה. הם מבועתים מחדירת הטכנולוגיה לחייהן של המשפחות החרדיות, החל בסמארטפון בכיס וכלה בלפטופ שמתחת למיטה. הם חושבים שבג"ץ מתנכל להם ולא סולחים עדיין על חוק הגיוס.
סטטיסטית, אם קראתם עד הנה, אתם אמורים למצוא לפחות טענה אחת שנראית לכם כמו עובדה מוצקה, וטענה אחרת שנשמעת לכם כמו תיאוריית קונספירציה הזויה. כשהישראלים מסתכלים על הצד שלהם במפה הפוליטית הם רואים את כל הבעיות והכשלים. את החלטורה, הבירוקרטיה, הוויכוחים הפנימיים, כל הבלגן החינני המרכיב את הישראליות. כשהם מסתכלים על הצד השני הם משוכנעים משום מה שמדובר במכונה דורסנית ומשוכללת שעומדת לשים קץ לצורת חייהם.
מה שמעצים את התהליך הוא שבעידן הרשתות החברתיות והתקשורת הממומנת לכל אחד מאיתנו יש לא רק דעות משלו, אלא גם עובדות משלו: כמה פלסטינים חיים ביהודה ושומרון? מה יש יותר – מסתננים או פליטים? האם מעמדנו הבינלאומי בשפל של כל הזמנים או שאנחנו בעיצומו של רנסנס מדיני? האם בית המשפט העליון מתערב יותר מדי או שהממשלה זורקת לפתחו כל מה שלא נוח לה? במקום שיהיו לכולנו תשובות עובדתיות לכל השאלות האלה, לכל אחד יש תיאוריה. מי שרוצה להאמין באחת התיאוריות ימצא אינספור הוכחות. באדיבות גוגל, פייסבוק ו־400 חבריו הטובים ביותר שיציגו בפניו אינספור הוכחות אחרות שאומרות בדיוק את ההפך.
אז לא יזיק כנראה שאוסיף תיאוריה אחת משלי: הסיכון האמיתי הוא לא בשמאל ולא בימין. הסיכון האמיתי הוא בחשדנות עצמה. העיסוק האינסופי בשאלה מה מתכנן הצד השני מכלה את משאבינו הנפשיים, מייצר רעל חברתי וגורם לנו להתגונן במקום ליצור ולייצר. פחד ושנאה הם מצבים נפשיים חזקים, אבל הם עוסקים בהרס במקום בבנייה. רשעים יש בכל מקום ובכל צד של המפה הפוליטית, אבל הם מיעוט מבוטל וגם לא יעיל במיוחד. הסיוע הגדול ביותר שאנחנו יכולים לתת לאלה שמנסים לפרק אותנו מבפנים, הוא להתפרק מבפנים. עדיף בהרבה להציג להם אלטרנטיבה חיובית: שיתופי פעולה, היכרות, הידברות, בקשת המאחד על פני המפריד. היכולת לשבת מול מישהו ולהגיד, "אני לא מסכים איתך, אבל אני מוכן להקשיב לך כי אנחנו חלק מאותו דבר".
בשנה הקרובה, שנתה השבעים של מדינת ישראל, השמאל לא ימכור אותנו לערבים והימין לא יספח את ג'נין. זה אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו ב־12 החודשים הקרובים לחגוג קצת את המשותף. לנסות לדבר אחרת, להכיר, להבין מה מדאיג אצלנו את הצד השני. אם כבר מישהו חייב להשתלט על המדינה, אולי כדאי שיעשו זאת מי שמעדיפים ללכת בטוב.
