ישנם כמה הסברים באשר לנסיבות שהביאו למותו המיותר של לוחם מג"ב בראל חדריה־שמואלי ז"ל, לפני כשבוע וחצי. אף אחד מהם אינו מניח את הדעת.
על פי הסבר אחד, ניתנה הנחיה מלמעלה שלא לנהוג על פי הפקודות הרגילות בגזרה, זאת משום שהדרג המדיני אינו מעוניין לדרדר את המצב בשטח כדי להימנע מפירוק הממשלה. בהתבסס על דברים שאמרו אחמד טיבי ואחרים, זוהי אפשרות שלא ניתן להוריד מהשולחן. רק לאחרונה צוטטה חברת הכנסת ממר"צ, ג'ידא רינאוי־זועבי: "ברגע שהממשלה תחליט על משהו צבאי – תהיה סכנה לקואליציה. זה נמצא בהסכמים הקואליציוניים. הממשלה הסכימה שהיא תעסוק רק בעניינים כלכליים ואזרחיים. אם נתניהו היה ראש ממשלה, תגובת הממשלה הייתה חזקה יותר".
אפשרות נוספת וסבירה בהחלט (אגב, שתי האפשרויות אינן סותרות זו את זו והן עשויות להתקיים במקביל) היא שההתנהלות הצבאית על הגדר ביום שבו בראל נהרג היא ביטוי נוסף לתפיסת עולם פרוגרסיבית, להיעדר אינטלקט ולמחשבה צבאית שגויה שהשתלטו על צה"ל בשנים האחרונות. אחת מהן באה לידי ביטוי במונח "מלחמה פוסט־הרואית", שטבע הוגה הדעות הצבאי אדוארד לוטוואק.
על פי לוטוואק, המלחמה הפוסט־הרואית נשענת על שני עקרונות: להימנע באופן מוחלט מסיכון חיילינו, ולצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחפים מפשע. מדובר בשני ערכים שאין להקל בהם ראש. מדינות מערביות ודמוקרטיות לא היו כאלה אילו חיי אדם לא היו חשובים להן. מדינה מתקדמת איננה ששה לקבור את בניה, וגם לא לראות נשים וילדים חפים מפשע מתים בצד השני. כדי להתגבר על שני האתגרים הללו – לא להיהרג ולא להרוג – משתמשים למשל יותר בטקטיקת הסיכול הממוקד או בנוהל "הקש בגג", שמאפשרים לפגוע באויב מבלי לפגוע בחפים מפשע בסביבתו, ומבלי לשלוח כוחות קרקעיים.
הבעיה בפתרונות מהסוג הזה היא ההתעלמות מכך שהצד השני אינו חולק עימנו את אותו סולם ערכים הומני. המלחמה הפוסט־הרואית מאפיינת דמוקרטיות מערביות וליברליות אך לא את טליבאן, דאעש וחמאס. המדינות שצבאן התמסר לתפיסה הפוסט־הרואית באופן מוחלט, שכחו שהאויב מולם מגחך ביודעו את היתרון שמעניקה לו התפיסה הזו. במקרה של בראל ז"ל, אי אפשר שלא לתהות אם הרצון שלא לפגוע בצד השני (אפילו במי שאינם חפים מפשע), גבר על הרצון שלא לספוג אבידות בצד שלנו.
מלחמת הימין הראשונה
ואי אפשר להתעלם מהפוליטיקה בסיפור הזה. השבוע גילינו שגם בשכול יש מדרג: יש הורים שכולים קדושים, ויש כאלה שלא. לא בעיני הציבור, אלא בעיני מי שחושבים שהשכול הוא של אבא שלהם. כך למשל, הם קובעים שמשפחות שכולות שיצאו נגד נתניהו הן קדושות, ושח"כים מימין צריכים לסתום את הפה כשהורים שכולים תוקפים אותם.
לא זכורה מתקפה תקשורתית על "ארבע אימהות", שעשו שימוש פוליטי בשכול ובתקשורת כדי להגשים את מטרתן – יציאת צה"ל מלבנון
ייתכן שהם צודקים, אבל הנקודה היא הצביעות. אותם אנשים יטענו שיש מי שמנצלים את נפילתו של שמואלי כדי לנגח את בנט. יהיו בהם כאלה שידגישו: "אנחנו לא באים בטענות למשפחה השכולה, אלא למי שמנצל אותה ניצול ציני". האמת היא שדווקא בהתנסחות הזו הזלזול רב יותר, שכן ההנחה כי מישהו מנצל את בני המשפחה בציניות ושזו לא הבחירה שלהם להתבטא כפי שהם מתבטאים, מהווה בפני עצמה זלזול במשפחה. לא זכורה גם מתקפה תקשורתית על "ארבע אימהות", שעשו שימוש פוליטי בשכול ובתקשורת כדי להגשים את מטרתן – יציאת צה"ל מלבנון. תשאלו את שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה.
ארגון "ארבע אמהות" אולי חקוק טוב יותר בזיכרוננו, אבל זה איננו האירוע היחיד ובוודאי לא הראשון של ניצול השכול למטרות פוליטיות. השמאל הוא ההוגה, היוזם והמוציא לפועל של ניצול צה"ל, מערכת הביטחון והשכול למטרות פוליטיות. זה התחיל מההבדלים בדרך שבה הנציחו את נופלי אצ"ל ולח"י מול הנופלים האחרים, כאשר רק לאחר שנים רבות ניאות שלטון מפא"י לתת גם להם מקום בכותל הזיכרון הישראלי (חקר את הנושא פרופ' אודי לבל, בספרו "הדרך אל הפנתיאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי"). בשנת 1978 נבלמה היוזמה לקיים מצעד צבאי חגיגי לרגל יום העצמאות השלושים, כדי לא להעניק כבוד ויקר לראש הממשלה מנחם בגין ולשלטון הימין, התנגדות שתורצה ב"קשיים תקציביים". בתמימותו, בגין לא הבין את גודל השנאה למחנה שהוא עומד בראשו. היום השמאל משתמש בדמותו של בגין כדי לנגח את המחנה הלאומי, אבל אז הוא עשה לו את המוות.
לאחר הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב־1981, טענו בשמאל כי זוהי פעולה פוליטית שבגין ביצע כדי לגרוף קולות בבחירות. עוד לפני שנפלה שערה אחת מראשו של מישהו, הצהיר השמאל שבגין מסכן את טובי בנינו. השיא הגיע במלחמת לבנון הראשונה. עד אז, הביקורת בנושאי ביטחון ושכול הופנתה בעיקר כלפי הממשלה, אבל במלחמה הראשונה שהתנהלה תחת שלטון הימין, הגבולות נפרצו והכול היה מותר: לקרוא לסרבנות, לעודד סרבנות של מפקדים וחיילי מילואים בתוך צה"ל, לבקר קצינים ולעדכן את מספרי הנופלים מול ביתו של בגין. הקילומטר הארבעים הפך לא־לוהים החדש של השמאל, והצבא הפך פתאום לשק חבטות. להם מותר.
תומכי ממשלת בנט־לפיד טוענים שמה שקרה באירוע על הגדר הוא עוד ירושה קשה של נתניהו. לאלה ראוי להזכיר את המהומות שהתחוללו על אותה גדר בימים שאחרי פתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים. 55 פלסטינים נהרגו אז, מה שגרר ביקורת לא מוצדקת על היד הקלה שעל ההדק. העובדות מלמדות כי הניסיון לגלגל כל כשל של הממשלה הנוכחית לכיוון הממשלה הקודמת נועד בעצמו לכישלון. האמת הפשוטה היא שאם בגין היה היום בחיים, קיים סיכוי לא רע שבנט ולפיד היו מצטרפים לאלו שמעדכנים מספרי נופלים מחוץ לביתו.
