ברשימה הקודמת עמדנו על שלושה כיוונים בהבנת מקורו של הציווי המוסרי, היונקים משלוש פילוסופיות שונות במחשבה המודרנית: הגישה הפורמלית של קאנט, שבמרכזה צו מוסרי קוסמי; הגישה האקזיסטנציאליסטית־קיומית, שבמרכזה האדם הפרטי ויחסו אל האחר; וגישתו של הראי"ה קוק, היונקת מהמיסטיקה ומהחסידות, שבמרכזה נמצא רעיון ה"אותנטיות" – המוסר הנובע מפנימיותו של האדם.
הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מרדה כנגד המוסר הפורמלי של קאנט והנוקשות שבו; מוסר הנובע מחוק קוסמי ובנוי כמשפטים מתמטיים, שאיננו מתגמש ואיננו משתנה מול מצבים קונקרטיים. האקזיסטנציאליסטים ראו את האדם במרכז.
כשבאים אנו לדון על המוסר לפי קאנט, אנו יכולים לתאר לעצמנו משוואה כלשהי, לחובבי המתמטיקה שביניכם, נניח: ax2+bx+c=0. המשוואה כוללת פרמטרים a,b,c, שערכם הספציפי אינו מעניין את המתמטיקאי, מאחר שאם אני יודע את הפתרון האוניברסלי למשוואה אוכל להשתמש בו בכל מקרה נתון. התרגום המוסרי של רעיון זה הוא הלב והמהות של המורשת הקנטיאנית. אם אסור לשקר, אז אף פעם אסור לשקר, יהיו ההשלכות לכך אשר יהיו.
לעומת זאת, האקזיסטנציאליזם מעמיד בפנינו גישה שונה, המתנגדת לחוקים אוניברסליים כאלה ביחס למוסר. גישה זו טוענת שבענייני המוסר, עבור כל ערך ספציפי של המשתנים a,b,c, אנו מוצאים את עצמנו בפני בעיה שונה המצריכה פתרון חדש. לא קיימת "אלגברה מוסרית" עם נוסחה גלובלית. מה שלמדנו אתמול שהוא נכון מבחינה מוסרית, אינו יכול עוד לספק אותנו מחר, אלא כנקודת מוצא בלבד. התשובה לשאלה המוסרית הקונקרטית העומדת בפנינו, תיקח בחשבון את התנאים הנוכחיים של כאן ועכשיו.
לדעתי, בעולמה של היהדות זהו ההבדל שבין "הלכה" ל"הוראה". ההלכה היא האבסטרקטי, בעוד שהוראה היא הקונקרטי – היא מורה לי מה אני מצוּוה כאן ועכשיו, וכיצד ליישם באופן נכון את ההלכה. את זה לא תמיד לומדים בבית המדרש ובמבחני הרבנות. כאן נכנס המושג "שימוש תלמידי חכמים" – התלמיד הלומד מרבו כיצד ליישם כראוי את ההלכה בכל מקרה.
האם יש לנו מצפון
בהקשר זה אזכיר את עמנואל לוינס. הוא היה תלמידו של פרנץ רוזנצווייג, ואף הוא אנטי־הגליאני ואנטי־קנטיאני במובהק. כפי שראינו ברשימה קודמת, בפילוסופיה של הגל בא לידי ביטוי הרעיון שבני האדם אינם אלא חלקים של פאזל ענקי. חשיבותו של כל יחיד איננה אלא בהיותו חלק של כוליות, ומשרת משימה מסוימת. מהותו האמיתית של הפזל נמצאת בכוליות ולא בחלקים. משנתו של הגל הייתה ניסיון למצוא את הפאזל הגדול הזה, את האידאל של המכלול, של הטוטליות, שהפך לאחר מכן לשורש הפילוסופי של המשטר הטוטליטרי.
התזה של רוזנצווייג, שלוינס המשיך ופיתח, שוברת את המכלול. כל יחיד הוא בעצם אינסופי, ואינו יכול להיכלל ולהיבלע בתוך טוטליות, אף שהוא חלק מעם, מדינה או חברה. במשנתו, האינסופיות באה במקום הטוטליות. אוסיף ואומר שאינסופיות זאת היא צלם א־לוהים שבאדם, ומכאן נולדת האחריות המוחלטת שלי לגבי הזולת. לוינס הדגיש שבעברית המילה "אחריות" מקורה במילה "אחר"; אני שם את עצמי במקום האחר. "ואהבת לרעך כמוך" – אני נכנס במקומו של האחר ולוקח עליי את עולו.
זהו, אם כן, מוסר המבוסס על תפיסת ה"אחר". אולם פילוסופיה אחרת של המוסר, שאותה מייצג הראי"ה קוק, מאמינה שבתוך תוכנו ישנה שכבה נפשית עמוקה שבה טמונה שאיפה אותנטית למוסר, ומכאן נובע מה שאפשר לכנות "מצפון". רוב השיטות בפסיכולוגיה המודרנית גזרו חורבן על רעיון המצפון, וטענו שהוא איננו מייצג תכונה אמיתית של האדם, אלא רק זיוף, תוצאה של השתלה מבחוץ על ידי קודים חברתיים וכו'.
מרטין בובר, במלחמתו נגד גזירת חורבן זו, מאמץ את הגישה של המוסר הנובע מ"אותנטיות". בובר מדבר על "הדמות המופיעה מתוך כבשן ההוויה גופו, זה הקרוי בפינו אישיות", ועל "הרוח הנקרא בשמו" – מהות פנימית הנמצאת בתוכנו. בובר גם יצא כנגד העמדה האקזיסטנציאליסטית המאפיינת הוגים מהזרם החילוני, כמו היידגר ובעקבותיו סארטר, שטענו שבפני האדם עומדות אופציות רבות כיצד לתרגם את הצו המוסרי. בובר כינה זאת "יצר מחשבותיו". אופציות רבות אלו שלכאורה אנו עומדים בפניהן, הן כמו עמידה "בפני הדֶמוני אשר בשפע ההנהגות והמעשים הנפתחים באותו רגע לפני היחיד" .
שורש הנאמנות הזוגית
רעיון ה"אותנטיות" עומד אף כנגד המוסר הפורמלי בעולמו של קאנט. לדעתי, חלק חשוב במחשבה היהודית מזדהה יותר עם רעיון האותנטיות, אף שגם היהדות כוללת מערכת של כללים הלכתיים. אנסה להסביר זאת בדוגמה פשוטה. מדוע חייב האדם להיות נאמן לאשתו? הפילוסופיה הקנטיאנית הייתה עונה שמקור הנאמנות הוא המחויבות ודרך ארץ בפני החוק. שיטת ה"אותנטיות" תענה אחרת: מפני שהוא אוהב אותה. האותנטיות היא השאיפה לכך שהאדם יהיה נאמן מתוך אהבה. עלינו לעשות את חובותינו מתוך השתוקקות לטוב.
עולם המחשבה החסידי נותן ביטוי לכמיהה אל אותה אותנטיות, שבה הדברים יוצאים מתוכנו, מתוך אהבה, ולא מתוך כניעה בפני החוק וההלכה. במידה מסוימת ניתן לזהות עמדה זאת עם העמדה ההומניסטית המאמינה בקיומה של הרמוניה בין האדם והחוק. תורתו של הראי"ה קוק התבססה על כך. אמנם עדיין לא הגענו למלוא ההרמוניה, ועדיין רצוננו הפנימי איננו שואף תמיד לטוב – אולם סתירה זו היא זמנית, כחלק מההתפתחות האנושית לקראת הגאולה, שבה תהיה חפיפה בין עולמנו הפנימי ובין השאיפה לטוב. הגאולה היא אותו מצב שבו הטוב לא יהיה תוצאה של הכרח חיצוני, אלא של קול פנימי. האדם יעשה אז את הטוב לא מתוך מאבק אלא מאהבה.
אולם יש בהגות הראי"ה גם נימה פסימית. הוא חשב שישנן תרבויות היוצרות בני אדם שלגביהן אישיות ומוסר עומדים בסתירה עד כדי כך שדרישות מוסריות יכולות לגרום לתוצאות איומות. דבר זה התרחש, במידה מסוימת, בגרמניה הנאצית, וקיים גם כיום במשטרים חשוכים. אולם הראי"ה האמין כי אלו שלבי ביניים בהתפתחות האנושית, וכשם שהאנושות עברה את שלב הקניבליזם, כך היא תמשיך ותתקדם. האם אופטימיזם זה מוצדק? הראי"ה האמין שכן.
