"תגידי, למה לבוני החומה בעזה היה פחות ידע צבאי מהצלבנים שבנו לפני 770 שנה את חומת קיסריה?", הוא שואל אותי בהודעה פתאומית. ככה זה אצלו תמיד, פתאומי. מדי פעם הוא שולח מאמרים שפרסם או קרא, והגיגים בענייני היסטוריה וצבא. תמיד מעניין, תמיד מעודד מחשבה. הוא מג"ד במיל', מנוי ותיק של מקור ראשון, ציוני־חילוני נלהב ומאוכזב. לא מצליח להבין מה עובר על רוח צה"ל בשנים האחרונות. ואולי בעצם מצליח להבין היטב, ומבועת מהמסקנה.
החומה הצלבנית בקיסריה נבנתה ב־1251, הוא כותב ומיד מצרף תמונה. המלך לואי התשיעי בנה אותה, וכשאנחנו אומרים "בנה" הכוונה היא בנה ממש – הפשיל שרוולים והצטרף לצוות. כך בצידון וכך בעכו, ביפו ובקיסריה. ככה בונים חומה. משופעת, עם חלקלקה. לא כזו שהאויב יכול לעמוד על קצות האצבעות ולירות פנימה לתוך השטח שלך, על הלוחמים שלך.
מותו של הלוחם בראל חדריה שמואלי הציף שיח ער ורגשי על הוראות הפתיחה באש של צה"ל, על הצבת כוחות ועל גיבוי מפקדים גם כשהם שוגים. על החומה איש לא דיבר. מה יש כבר להגיד? שחרך הירי היה צריך להיות גבוה יותר? ברור. אבל אם כבר החליטו לבנות חומה בינינו לבין עזה במקום להכריע את הקרב בשטח האויב, למה אין לפניה שום מכשול? איפה התעלה המתבקשת, שתקשה על מפגינים להתקרב? איפה גדר תיל בגובה חמש קומות? הצלבנים האלה ידעו משהו על שדה ראייה, הוא אומר. ואנחנו? אנחנו מאפשרים לאויב להיצמד לחומה, ומגישים לו על מגש של כסף יתרון מול לוחמי מג"ב, מוכשרים ומיומנים ככל שיהיו.
בסוף תמיד תתגלגל השיחה לרוח התקופה. לילדים של חורף 73' ימלאו חמישים בעוד שנתיים, והניגון שלהם הגיע לכל העמדות המשפיעות. משם, ממרום תפקידיהם הבכירים, הם מצביעים לעבר האופק וצועקים "יונה" גם כשמתקרב אליהם עורב רעב. בגבול עזה, במוקטעה, בערים המעורבות. הפחד מפני אובדן הפך כל אסון משפחתי לאבל לאומי. הילד של כולנו נחטף או נהרג, ובמקום להילחם על שלום הילדים שבבית, אנחנו משתתקים. חוששים מאבדות. לך תכריע ככה מערכה. והוא הרי לחם שם, במלחמה הטראומטית ההיא, מלחמת הניצחון. גם הוא איבד חברים ולוחמים, גם הוא כאב. אבל הוא יודע שגם המנצח בשש־בש נאלץ בדרך להפסיד כמה וכמה כלים.
אז מה אנחנו רוצים מהמפקדים, אני שואלת. הרי אנחנו אלה שמצפים להגנה תוך אפס סיכון. ארבע אימהות הוציאו אותנו מלבנון, ומיליוני אימהות לא ייתנו שנסכן את הילדים בשום גבול אחר. זה לא שהוא טועה. יש חשש מבית הדין הבינלאומי, ויש שחיקה מסוימת של הנכונות להקרבה אישית בזירות השונות. אבל צה"ל הוא צבא העם, וכשמדברים על רוח צה"ל מדברים על רוח העם. והוא יודע. והוא מסכים.
ככה בונים חומה. משופעת, עם חלקלקה. לא כזו שהאויב יכול לעמוד על קצות האצבעות ולירות פנימה על הלוחמים שלך
אז למה החומה שלנו לא נראית כמו זו של קיסריה? כי אנחנו רוצים להאמין שאין לנו אויבים. אנחנו רוצים להסתכל על עצמנו במראה הלאומית ולראות אומה נורמלית, אז אנחנו עוצמים עין אחת מול הטירוף המקומי. אנחנו מודרניים מכדי להכיר בקיומן של מלחמות. אנחנו חזקים מכדי לבנות לעצמנו מבצר של שפיות בג'ונגל המזרח־תיכוני. אז במקום לשמור על המולדת ותושביה, אנחנו משחקים בבלונים ומטקות של אש חיה, מעבירים כדורים מצד לצד, מול אויב שיכולנו למגר ביום. באופן סמלי משהו, החומה הכי חיונית שלנו קבורה עמוק באדמה. יש לנו גבול תת־קרקעי מציל חיים, שעל הדרך שומר לנו גם על העין, שלא ייכנס לנו גרגר אבק דרכים. שלא נדע שעוד יש מלחמה.
ומה שנכון לעזה נכון כפליים לערים המעורבות. הטלטלה שעברנו השנה בלוד ובעכו, ברמלה וביפו, מבקשת שנתעורר. ואנחנו לא ממש רוצים. בצדק אנחנו לא רוצים. מי רוצה להתעורר מחלום טוב? מי לא קיווה באמת ובתמים שאפשר לנהל דו־קיום, לפחות בתוך הקו הירוק? אז שעכשיו נקרא להם אויבים? אנחנו שונאים את זה. ובצדק שונאים. הרי רבים מאיתנו מכירים אותם אפילו בשם. את סלמה מבית המרקחת ואת כמאל מהמוסך; את נדיה ורפיק מהלימודים באוניברסיטה. אז הם עכשיו האויבים שלנו? רק בגלל כמה מתפרעים בודדים? או עשרות? או מאות? ומה יהיה כשכל אלה יצטברו לאלפים נטולי א־לוהים? ואיזו חומה יכולה בכלל לעמוד בינינו? ואיך אפשר לבנות מבצר בתוך שכונה מעורבת? בתוך בניין מגורים?
48 שנים עברו מאז מלחמת הניצחון ההיא; מאז הטראומה הלאומית שאנחנו מתקשים להתאושש ממנה ולבחור בחיים מפוכחים. במשך קרוב ליובל אנחנו מתעקשים לטמון ראש וחומה באדמה, לנצור נשק ולהתעלם מהקרקע שרועדת לנו מתחת לרגליים. ממציאים מקסמי שווא באוסלו, אשליות אוטופיה על מדשאות הבית הלבן. מפריחים בלוני אשליות מול בלוני אש וגופרית, מכילים לינץ' ופיגועי דריסה וירי מסיבי שופך דם. מסרבים לראות שככל שהחומה ידידותית יותר לאויב, כך עולה מחיר הדמים אצלנו ואצלם.
וקרע רוע גזר דיננו, וחתמנו לחיים טובים ולשלום מעתה ועד עולם.
