ב־24 במרץ 2016 ביצעו שני מחבלים פיגוע נגד חיילים בחברון. אחד המחבלים נורה ונהרג במקום, השני נפצע ונותר בחיים, שכוב על הרצפה. מפקד הכוחות בשטח באותו זמן היה המ"מ, סגן מ'. "המחבל החי היווה סכנה ולכן שמתי עליו חייל לאבטחה", תיאר הקצין הצעיר, "אי אפשר לומר שהסכנה של המטענים חלפה… לא היה זיכוי חבלני… כך גם הנחיתי את חייליי… צעקתי: תתרחקו, חשש ממטען!".
הפקודות שנתן המפקד בשטח, לדבריו, היו ברורות מאוד: "הנחיתי את הלוחם שאִבטח את המחבל החי שאם המחבל עושה תנועות חדות או מכניס את ידיו לבגדים, הוא רשאי לפתוח באש". כשהעדות הזו הושמעה במשפטו של אלאור אזריה, רבים האמינו שמשקלה דרמטי. אולי המ"מ טעה בהנחיה, אולי אלאור הלא מנוסה שגה בקריאת המצב – אבל לאור הוראות הפתיחה באש שקיבל בזירה, התנהגותו מובנת.
כמובן, לאלאור לא באמת היה שמץ סיכוי, ולא משנה אילו הנחיות קיבל. למרות שלל נסיבות מקלות – כמו הניהול הגרוע של הזירה מצד המ"פ – אלאור הורשע מראש על ידי צמרת הצבא ושר הביטחון. ההרשעה בבית המשפט הייתה רק חותמת הכשרות שהמערכת המרשיעה נתנה לעצמה.
ההתגייסות של הקצונה הבכירה בצה"ל נגד אזריה נעשתה בעוצמות חסרות תקדים. קצינים בדרג הבינוני והבכיר תדרכו חיילים להעיד נגד אלאור, ויצאו נגדו גם בתקשורת וגם בבית המשפט. צמרת צה"ל התייצבה במלוא כוחה, והפעילה את כל האמצעים שבידה כדי להביא להרשעתו.
זכור לי ויכוח שניהלתי אז עם תת־אלוף בקבע. שאלתי אותו לגבי מקרים דומים אחרים של וידוא הריגה לנטרול סכנת מטען, שלא הובילו למשפט. אני מכיר מאה כאלה, ענה, ביהירות אופיינית. מדוע אם כן רק אלאור נענש, הקשיתי. תשובתו הייתה, החזיקו חזק: אם לא נעניש את אזריה ונציב גבולות ברורים, זה יהיה מדרון חלקלק שבסופו חיילים יאנסו נשים פלסטיניות.
"הוראות הפתיחה באש אינן נגישות, ובגזרות שונות, כולל בעזה, הן משתנות תדיר. חיילים רבים לא בטוחים מה מותר ומה אסור, ומעל כל ירי מרחפת חרב החקירה"
אני מודה שנותרתי פעור פה. זה לא היה רק הכשל המוסרי העמוק שבתשובה, אלא בעיקר הניתוק הגמור של מפקד בכיר בצה"ל מחייליו, לצד הזלזול התהומי בהם. מאיפה מקבלת הקצונה שלנו רעיונות שכאלה?
הנימוק של אותו תת־אלוף היה אולי תמוה, אבל יישור הקו שלו עם המערכת היה צפוי לגמרי. למעשה, איש מבין עשרות חברי הקצונה הבכירה בצה"ל לא העז להביע דעה פומבית שונה. יישור הקו המערכתי וההתגייסות העזה של הפיקוד נגד החייל, העידו על כך שמשהו רקוב בממלכת הביטחון. אגב, אותו תת־אלוף הוא היום אלוף גאה; לו היה מעז להשמיע קול אמיץ ושונה, ספק אם היה מקודם. אלו הם ערכי צה"ל היום.
שיח פסאודו־מוסרי
לאחר נפילתו המיותרת של בראל חדריה־שמואלי בגבול עזה, טען הרמטכ"ל אביב כוכבי כי "הוראות הפתיחה באש ברורות, כל טענה אחרת… אינה אלא שקר". באיגרת לחיילים לקראת ראש השנה כתב: "מצבי לחימה מאופיינים בערפל קרב… ההחלטות לרוב מתקבלות בחוסר ודאות ובפרק זמן קצר, לכן לעולם ייתכנו שגיאות… אבל על טעויות בשיקול דעת בשדה הקרב לא מאשימים ולא מענישים". עוד הוסיף הרמטכ"ל: "חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שיילחם עבורה".
האם גישתו של כוכבי שונה מזו שגילתה צמרת צה"ל ב־2016? התשובה המצערת היא שמליצותיו של כוכבי נאות, אבל במהות נראה שדבר לא השתנה.
ראשית, באשר לנוהלי הפתיחה באש. ההוראות אולי ברורות לרמטכ"ל, אבל לחיילים הרבים שחייהם תלויים בהן, הן לא. אפשר ללמוד מארה"ב, שבה ה־rules of engagement הם עניין גלוי ונגיש. הנגישות הזו נותנת פתח לדיון ציבורי וביקורת, ומספקת לחיילים מעטפת הגנה בלתי תלויה לפעולותיהם.
בישראל, מנגד, הכול סודי. ההוראות סמויות, לא נגישות, וגרוע מכך, בגזרות שונות, כולל בעזה, הן משתנות תדיר. כתוצאה מכך חיילים רבים לא בטוחים מה מותר ומה אסור, ומעל כל ירי מרחפת חרב החקירה והמשפט, כאשר בידי החיילים אין שום אמצעי פורמלי ובלתי תלוי להגנתם. זוהי המציאות. כל תיאור אחר – הוא שקר.
ומה לגבי איגרת כוכבי? לכאורה הוא מגבה את מי שטעו בערפל הזירה המבצעית, כפי שהיה נדרש מהפיקוד במקרה אזריה. בפועל מגובה כאן משהו שונה לגמרי. הרי לא היה שום יתרון מבצעי או משימתי בסיכון בראל וחבריו. לא מדובר כאן בטעות נקודתית של חייל במהלך מבצע או אירוע. לפנינו כשל מקצועי ומוסרי של מפקדים בכירים, שהחלטותיהם המערכתיות הביאו למוות מיותר של לוחם. זה מה שגרם לכוכבי לכתוב את איגרתו, ובמקרה כזה הגיבוי האוטומטי רק מנציח את הכשל החשיבתי והערכי, ועלול להוביל לסיכון עתידי ומיותר של חיילים נוספים. זוהי דוגמה מובהקת לגיבוי שגוי מיסודו.
בעומק העניין, לפנינו סוגיה דומה למקרה אזריה. גם אז, מתוך הבנת הסיכון והצורך לנטרלו בערפל הזירה המבצעית, רבים בחברה גיבו את אלאור נגד צמרת צה"ל, שנותרה מקובעת בפרשנותה המרשיעה ונימוקיה הפסאודו־מוסריים. אותו הלך רוח מתקיים גם כאן. הביקורת הציבורית איננה כלפי פעולות מבצעיות מסוכנות, אלא להפך, כלפי גישת הפיקוד הבכיר, שמוכן לסכן חיילים ללא סיבה וצורך מבצעיים.
החברה הישראלית יודעת להכיל שגיאות מבצעיות בביצוע משימות ביטחוניות, אבל היא מסרבת לגבות כשלים מערכתיים, מקצועיים ומוסריים, שגורמים לסיכון חיילים מיותר ומתמשך. במקרה כזה, הביקורת על הפיקוד היא ביטוי דווקא לגיבוי צה"ל, לא להיעדרו. החברה מגבה את החיילים והמפקדים באופן מלא, כולל מול – וזה מה שחורה לכוכבי – כשלי הקצונה הבכירה.
זהו אם כן לוז המשבר. צמרת צה"ל רוצה גיבוי אוטומטי לעצמה – וכוכבי אף מטיף מוסר לחברה על שהיא מעזה לבקר אותה, ומאיים במרומז שהיא עלולה להישאר חסרת הגנה – אבל הציבור מוכן לגבות רק את צה"ל כמכלול. הציפייה שהקצונה הבכירה לא תפגין סלחנות לכשלים מערכתיים מסכני חיים היא מוצדקת לגמרי, וכוכבי, שבטעות מייחס לצמרת צה"ל מעמד על־ציבורי, טועה כאן.
מזה שנים עסוקה הקצונה הבכירה בשיח פסאודו־מוסרי פנימי, שפוגע במבצעיות הצבא ומסכן חיילים ללא צורך. את מחירה של שאננות דומה ראינו השבוע בבריחת המחבלים מכלא גלבוע. טוב יעשו חברי המטכ"ל אם במקום להטיף לחברה מוסר, יתחילו להאזין לה, להפיק לקחים, וללמוד מהביקורת הציבורית על התנהלותם.
