לפני שבוע וחצי בערך קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מאוד ומוזרה מאוד, מאיש מרשים ומוכר שאני מאוד מאוד מעריך, שלא לומר מעריץ, שלא לומר אוהב אהבת נפש. נקרא לו, לצורך העניין, יובל. כשראיתי את המספר של יובל על המסך הייתי בטוח שהוא התקשר אליי בטעות, אז חיכיתי כמה שניות לפני שעניתי, אבל החיוג נמשך ונמשך, אז לחצתי על הכפתור הירוק ואמרתי שלום.
ויובל אמר לי, שלום יאיר, מה שלומך, ואני אמרתי, בסדר, איזה כיף לקבל ממך שיחה, ויובל אמר, תשמע יאיר, אני רוצה שתדע שאתה פגעת בי מאוד, ואני מחזיק את זה אצלי כבר כמה חודשים, אבל עכשיו, לקראת ראש השנה, אני רוצה לשחרר את זה, אני רוצה שתדע את זה, ואני רוצה לסלוח לך, ככה הוא אמר, אייי אייי אייי וכשהוא אמר את זה התחלתי להזיע בקרחת, זה משהו שקורה לי כשאני נבוך או לחוץ או מושפל, ואני מיד הבנתי על מה הוא מדבר, ואמרתי לו, וואי, אני כל כך מצטער יובל, זו באמת לא הייתה הכוונה שלי לפגוע בך, ויובל אמר, אבל אתה מאוד פגעת בי יאיר. אתה מאוד פגעת בי.
איייי חבריימלעך זה לא סוד שיש לי פייסבוק עם לא מעט עוקבים, וזה לא סוד שאני כותב כל יום פוסט או שניים או שלושה בפייסבוק שלי, וזה לא סוד שלמילים יש כוח. הן יכולות לחלחל לתודעות, הן יכולות להרבות טוב בעולם, אבל הן יכולות גם להרבות רע. ולפני שנה בערך כתבתי פוסט על יובל, והפוסט שכתבתי עליו, היה פוסט לא טוב. כשכתבתי את הפוסט הזה הייתי בטוח שהוא טוב, לא חשבתי שהוא יכול לפגוע במישהו, לא חשבתי שהוא בכלל יזיז ליובל. וזו בדיוק הנקודה, שלא חשבתי. לא חשבתי על יובל, ולא חשבתי על המשמעות של המילים שכתבתי. אם הייתי חושב על זה הייתי כותב את הפוסט הזה אחרת.
זו הייתה שיחה קצרה ותכליתית, אבל היא הרגישה לי כמו נצח נצחים. אמרתי ליובל שאני מצטער, ושלא ניסיתי לפגוע בו, ויובל אמר, אני יודע שלא ניסית לפגוע בי, ובכל זאת היה לי חשוב להתקשר אליך לפני ראש השנה, ואני אמרתי לו שטוב שהוא התקשר, כי הוא צודק, ואמרתי לו גם שלא חשבתי עליו בזמן שכתבתי את הפוסט הזה, ושלא ראיתי אותו בכלל, ויובל אמר לי, אתה איש יקר יאיר, ואני רוצה לסלוח לך בלב שלם, ואני אמרתי לו שאני מבקש סליחה ומחילה, וכשאמרתי את זה הרגשתי את הדמעות בגרון, ויובל אמר לי, אני סולח לך יאיר, אני סולח לך בלב שלם, אני רוצה שתדע שאין בי עכשיו טיפה של כעס עליך, ואני אמרתי לו, אוקיי תודה, ויובל אמר לי, שנה טובה יאיר, ואני אמרתי לו, שנה טובה ומתוקה יובל, והרגשתי את הלב שלי דופק, טם טם טם טם טם, אוי וייי בקושי הצלחתי לנשום.
וכשהשיחה נגמרה התיישבתי על הספה בבית, מותש ומבולבל, הקרחת שלי הייתה מלאה באגלי זיעה, והלב שלי היה כבד, והידיים שלי היו חלשות ובקושי הצלחתי להזיז אותן. איזה דבר קשה זה, לפגוע במישהו, איזה דבר קשה זה, להרגיש שפגעתי במישהו. כמה קשה לבקש סליחה. כמה קשה להסתובב בעולם כשמישהו סלח לך. אוי לי ויי, הלוואי שהחיים היו מתנהלים בפשטות הזאת, הלוואי שסליחה הייתה סליחה, הלוואי שהיה קל להמשיך הלאה בחיים. אבל האמת היא שהחיים מורכבים ומסורבלים הרבה יותר. במשך דקות ארוכות ישבתי שם, על הספה, עם כאב מוזר בסרעפת. יובל כבר סלח לי בלב שלם. ובכל זאת לא הוקל לי בכלל. להפך. מה ההפך מהוקל לי. הוכבד לי. לא משנה. השיחה הזאת ריסקה אותי. היא הזכירה לי שאני בן אדם שפוגע באנשים. היא הטיחה בי את עצמי.
במשך שבוע וחצי הסתובבתי בעולם נבוך ומרוסק. מחקתי את הפוסט, וניסיתי להדחיק את השיחה ההיא, אבל בכל פעם הקול הרך והטוב של יובל רדף אותי. בכל פעם הזכרתי לעצמי מחדש שפישלתי, שטעיתי, שפגעתי. עד שלפני כמה ימים, ממש לא מזמן, קיבלתי פתאום שיחה נוספת מיובל! אוי ואבוי, כשראיתי את השם שלו על המסך כמעט התעלפתי. הלו, אני מנסה להדחיק את הסיפור מה אתה מתקשר אליי. אבל עובדה שהוא התקשר. חיכיתי כמה שניות, ועניתי. שלום יאיר, מה שלומך. בסדר, יובל, מה נשמע. בסדר, הוא אמר. אני מתקשר כדי לאחל לך שנה טובה מכל הלב, הפעם בלי שום משקעים ובלי כלום. ככה הוא אמר! ואני הרגשתי פתאום שכל האנרגיה הרעה מתנדפת ממני! בבת אחת. זה היה מדהים. פתאום הרגשתי את המתנה המופלאה הזו ששמה "סליחה". פתאום הרגשתי שהוא סלח לי באמת באמת. פתאום הרגשתי שאני בסדר! פתאום הרגשתי שאני ראוי למחילה! אייי זה היה מדהים, אני לא יודע למה השיחה השנייה היא זו שגאלה אותי מעצמי, אבל זאת העובדה, זה מה שקרה. וכמה טוב שזה קרה. זהו, שכוייח זה הסיפור. שנזכה לסלוח ולהיסלח אמן. גמר חתימה טובה.
