מלבד הילדים, שיחיה ואני חולקים אהבה משותפת נוספת ל־LP – זמרת האינדי רוק הכי מדליקה שצצה בעשור האחרון. לפני כמה שנים היינו בהופעה שלה בבארבי והדבר הזכור לי ביותר מהערב הזה הוא שיחיה – בן האנוש היחיד בקהל שאשכרה נהנה מההופעה ולא צילם אותה בסמארטפון.
שיחיה חי את החיים. איך אני יודעת שהוא חי אותם? כי הפייסבוק שלו מת. מנומנם כמו ביידן בפגישה עם בנט. בתוך האינבוקס שלו עדיין ממתינות הודעות שמעולם לא טרח לפתוח, הפוסט האחרון שלו הוא מנובמבר 2019, ולקבל לייק ממנו נדיר בערך כמו לקבל לייק מעמית סגל. שיחיה מנהל חיים שלמים בלי שיודעים עליו דבר. איש אינו יודע איפה הוא מסתובב, איש לא מעודכן איפה הוא נופש, איש אינו מודע לכך שכבר שנים הוא מפתח טכנולוגיה שעשויה להציל את חייהם של רבים. ובכל זאת, כך נדמה לי, הוא מנהל שגרה די עמוסה ומספקת.
רעייתו, להלן אני, במשך שנים הייתה ההפך הגמור. כל פסיק שקרה לי בחיים מצא את דרכו לרשת. אלפי אנשים התעדכנו בזמן אמת על מצב התפתחותם של ילדיי, ידעו באיזו השקה השתתפתי אתמול ואיפה ביליתי השבוע עם החבר'ה. מעולם לא חשבתי שיש בזה פסול, עד לפני כמה חודשים, כשהחיים הדי פוטוגניים שניהלתי קיבלו תפנית כלשהי. בחצי השנה האחרונה, בגלל נסיבות כאלו ואחרות, מצאתי את עצמי הולכת ומתכנסת לתוך חיי הפרטיים ומתפיידת מהפיד. שטחים נרחבים בשגרת היום שלי שעד אז תועדה בקפידה הפכו לסמויים לגמרי. היה בזה קצת קושי, אבל גם שחרור גדול.
בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי שוקעת בספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן, "מהפכת הקשב". הנושא הזה חם כבר כמה שנים בשיח האקדמי והקולנועי, אבל אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי בטקסט כל כך נהיר ומנוסח שפורט את ההשלכות של העידן הדיגיטלי עלינו. גודמן טוען שהמשאב היקר ביותר ששליטי הרשתות החברתיות מפיקים ממנו רווח הוא תשומת הלב שלנו. באותה נשימה הוא מראה כיצד הפלטפורמות שהן יצרו הפכו גם אותנו לנרקומנים של נראות ומכורים לתשומת לב. כך למשל, הוא נזכר כיצד במהלך ביקור אצל חברים השיחה הופרעה כשבנם בן השלוש התפרע, טיפס על השולחן ונתלה על הנברשת. "תראו אותי", הוא צעק, ואביו התבונן בו ושאל את גודמן – "אתה יודע מה ההבדל בינינו לבינו?" ומיד השיב: "שהוא מודה".
לתופעה הזאת יש שם – קנאת פייסבוק. לא חשבתי, למשל, מה מרגישה רווקה בפיד באחד בספטמבר
מכורי הרשתות שבינינו, לעומת זאת, מתקשים להודות. רבים מאיתנו הפכו להיות סוכני המכירות של התדמית שלהם, ולעיתים זה ילווה גם בצידוקים תועלתניים – "אני מעלה את הסטוריז האלה בשביל העסק שלי"; "זו דרך מעולה לקדם מכירות".
מתעדים סדרתיים, לא תשכנעו אותי שתמונה שלכם עם הילדים בכנרת נועדה לקדם לכם את העסק. לא תגרמו לי להאמין שלצלם את עצמכם רוקדים כמו מטומטמים באיזו מסיבה יזניק לכם את הקריירה. אנחנו עושים את הדברים האלה קודם כול כדי שיראו אותנו, ואנחנו בוחרים מתוך החיים שלנו את הרגעים האלו, בדרך כלל השמחים והמוצלחים ביותר, בקפידה רבה.
לתופעה הזאת יש שם, מסביר גודמן, ומכנה אותה "קנאת פייסבוק". עד שלא נסדקו לי החיים לא נתתי דעתי לתחושת החוסר שהפוסטים שלי יכולים לעורר אצל אנשים אחרים. לא חשבתי, למשל, מה מרגישה רווקה בפיד באחד בספטמבר. לא שאלתי את עצמי מה מרגישה אמא לילד עם צרכים מיוחדים כשכל בוקר, בלי הפסקה, הפייסבוק שלה מלא בסרטונים מצחיקים של ילדים נורמליים. ואתן האמהות שמעלות שולחן חג מתוקתק עם חבקי מפיות לאורחים, למה בעצם כל כך דחוף לכן שיראו אותו? ומה איתכם, כל הנופשים בחו"ל שמעלים תמונות מעוררות קנאה ממקומות אקזוטיים, אי פעם נתתם את ליבכם לאלו שבחיים לא יצליחו להגיע אל האי שבו אתם שותים עכשיו את המוחיטו?
אני לא יודעת אם אפשר באמת לדרוש מאנשים להצניע את האושר שלהם. אני גם לא יודעת אם ולכמה זמן אצליח להמשיך במגמת ההתפיידות שלי. יכול להיות שלהעלות תמונה מהלידה יהיה חזק ממני. יכול להיות שיבואו עליי זמנים טובים יותר, והפיתוי לעשות את זה שוב יחזור. אבל לאחר שטעמתי קצת איך זה לראות את העולם פועם בזמן שחייך נכנסים להולד, בא לי להוסיף דיבר אחד לעשירייה: לא תשוויצו. לא תוציאו עיניים. כשאנחנו בוחרים לתעד באופן מפולטר ומוגזם את חיינו העליזים, ראוי שנחשוב על האנשים שצופים בנו. גם אם הם עשו לייק או לב מנומס, זה לא אומר שעשינו אותם שמחים.
גמר חתימה טובה.
