תשפ"א הייתה שנה של עליבות. אין דרך אחרת לומר זאת. זו לא הייתה שנה נוראה; היא לא העניקה לנו אפילו את הסיפוק ההרואי שבהתמודדות עם הנורא. זו הייתה שנה של התבוססות במי אפסיים. הפוליטיקה הידרדרה לשפל חדש של שקרים, תחמונים ובגידות; המפגינים ברחוב התמכרו להשמצות דוחות על ראש הממשלה ועל כל משפחתו; יחידים ומגזרים התעלמו מהגבלות הקורונה, ודאגו רק לעצמם; ערבים הטרידו יהודים ברחבי הארץ והסריטו את השפלת היהודים, באתגר טיקטוק חולני; הפרעות החזירו אותנו לימי הפוגרומים, ומשטרת ישראל החזירה אותנו לימי המנדט. גם במישור הפרטי חווינו שנה של התבוססות בטרדות קטנות וממאיסות חיים: השגרה השוחקת והשנואה של בדיקות ובידודים; המסכות המחניקות והאדים הנצחיים על המשקפיים; הלחץ הנפשי הבלתי פוסק, הדאגות שלא נגמרות בנוגע לבריאות ולפרנסה; והתלמיד שמסכים להדליק את המצלמה בזום, ואז אתה רואה שבזמן השיעור התורני הוא שוכב במיטה בפיג'מה.
צ'רצ'יל אמר: אם אתה עובר גיהינום – תמשיך ללכת. אבל מה אם אתה לא עובר גיהינום, אלא רק מבוֹסס בביצה מאוסה? מה לעשות אז? על כך נוכל ללמוד מהנביא יונה, שאת ספרו נקרא ביום הכיפורים. יונה התמודד בנקל מול סכנת חיים נוראה, כאשר סערה קשה איימה להטביע את ספינתו. לנוכח האיום הזה על חייו, יונה הלך לישון. זה אדם עם אופי חזק, שלא מתרגש מאיומים נוראים. אבל פעמיים ה' הוביל אותו לבוסס בקיום מאוס, ובפעמיים הללו יונה נשבר. הנביא שהלך לישון בקור רוח לנוכח סופה פראית, נשבר כשנאלץ לעמוד מול דגה ותולעת. בסופו של דבר, הוא למד מהן שני לקחים גדולים.
"אנחנו, שכנראה לא נציל את העולם, מוטב שלפחות נהיה ענווים. אין שיעור טוב יותר בצניעות מאשר מעי הדגה, ההתמודדות הרצופה עם תלאות קטנות ומאוסות"
יונה מרד בא־לוהים מרד כביר, וסירב בתוקף לשאת את דבר ה' לתושבי נינווה. ואז מצא עצמו במעי הדגה. אפשר לדמיין איך נראים החיים בתוך מעיים של דג. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות של מיצי קיבה ריריים, יונה נשבר – והתפלל לא־לוהיו. זה הלקח הראשון של ההתבוססות ביום קטנות. את תפילתנו לא־לוהים חוסמת בדרך כלל אשליית הגדלות שלנו. כיוון שהזכרנו את צ'רצ'יל נציין שעל מידותיו הטובות לא נמנתה הענווה. הלורד בלפור אמר על ספרי ההיסטוריה שכתב צ'רצ'יל: "אוטוביוגרפיה במסווה של תולדות היקום". לכן קשה לנו לדמיין את צ'רצ'יל כורע על ברכיו, מתייפח ומאריך בתפילה. לזכותו ייאמר שצירוף התכונות הייחודי שלו הביא אותו להציל את העולם. אנחנו, שכנראה לא נציל את העולם, מוטב שלפחות נהיה ענווים. אין שיעור טוב יותר בצניעות מאשר מעי הדגה, ההתמודדות הרצופה עם תלאות קטנות ומאוסות. כמו יונה, תקופות כאלו מלמדות אותנו שאנחנו אנשים קטנים, שאנחנו זקוקים לא־לוהים וחייבים לקרוא לו בתפילה.
לקראת סיום הספר שוב מתבוסס יונה בתלאות קטנות ומציקות, שממאיסות עליו את חייו. תולעת אוכלת את הקיקיון שלו, ויונה יושב מזיע בשמש הנינווית, ושואל את נפשו למות. האיש שעמד מול מלכים ללא פחד, אינו מסוגל לשאת את חייו לנוכח זעה ותולעת. הפעם ה' מלמד אותו לקח נוסף: "אתה חסת על הקיקיון… ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו אדם?!" לענייננו נפרש זאת כך: כשמדובר בחיי אדם, אין מקום לתלונות מתפנקות. יונה אינו מרוצה כי נבואתו לא התקיימה, וגם לא נוח לו לשבת בשמש, אבל כל אלו מתגמדים ליד הצורך להציל חיי אדם. את זה אני משתדל להזכיר לעצמי: בסופו של דבר, מסע הקורונה שאנחנו עוברים הוא ניסיון להציל כמה שיותר אנשים, ובשביל זה שווה לסבול.
אבא שלי היה אוהב לספר איך כמה שנים אחרי ייבוש החולה שמו לב שאיכות המים בכנרת יורדת. הממשלה הזמינה מומחים מחו"ל, שיבדקו מה אפשר לעשות. אחרי חודשים של מחקר, הם פתחו מפה, הצביעו על נקודה מעט צפונית לכנרת, ואמרו לפקידי הממשלה: אתם צריכים להקים כאן אגם או שטח ביצות, שם יוכל לשקוע הלכלוך שבמים לפני שהם מגיעים לכנרת. פני הישראלים חפו, והם מלמלו למומחים הזרים: היו לנו כאן אגם וביצות, וייבשנו אותם. מתברר שגם לביצות יש שימוש: הלכלוך שוקע בהן, לפני שהמים ממשיכים במסעם. עברנו שנה קשה של דשדוש מדכדך בביצה. הלוואי שנדע להשאיר בביצה הזו את הלכלוך, ולהמשיך הלאה טהורים.
