על התגובה הראשונה אין סליחה. כי היא הכי אמיתית. ולא יעזור כמה נתנצל אחר כך, לא בין אדם לחברו ולא בין אדם לעצמו.
הוא התקשר אליי כשיצא חיובי. הייתי בגן שעשועים עם הקטנה, וקראתי לה בלחץ – בואי מהר. ואיך שנכנסנו הביתה וראיתי אותו עומד עם כל הילדים ועם כל הבדיקות המהירות ובמקום להגיד לו "הכול יהיה בסדר" נבחתי עליו: "מה אתה עוד עושה פה, אל תדביק את הילדים". במקום לעצור רגע, לנשום ולהבין שכל העיניים של הילדים נשואות אליי ושאני צריכה להיכנס למוד של "אני אנווט", החוורתי והחזקתי את הראש מול הבדיקה החיובית של הרביעית ורק מלמלתי "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה", ומה כבר יש לא להאמין. כולם מסביב נופלים כמו זבובים. כולל החיוני, שהיה מחוסן בשלישית!!! אז מה אני בתדהמה. מה עשיתי פה שנה וחצי? איפה פיקוד העורף העצמי שלי, שאמור במצבים כאלו להגיב אוטומטית? "הכול יהיה בסדר, אתה לבידוד. אתם לבדיקה". מחשבות חיוביות, קדימה. הכול לטובה.
וכמובן רק כשהשנייה שלי, המראה שלי, אבל מראה של בתי מלון, זו הקטנה שמגדילה את הפצעים והצלקות, רק כשהיא התפרצה וצרחה: "אני לא מאמינה, לא יהיה לי לעולם את היום הראשון של כיתה ז'", רק אז צרחתי עליה, מקציפה בצדדים של הפה, את כל מה שרציתי לצעוק על עצמי: "רק על עצמך את חושבת? תוציאי את הראש מהמטוש! אבא חולה, ונועם, ואנחנו עכשיו הצוות של המעודדות ונעבור את זה יחד". כמה קל עד כאב להיות צודק מול הילדים ולדרוש מהם את מה שאנחנו לא מסוגלים לדרוש מעצמנו.
זה היה ב־31.8 ואני הייתי על 1% סוללה. כל הקיץ הזה תוכנן לחלוקה של 100% סוללה, והגענו לראשון בספטמבר מראש עם ילד וחצי בבידוד. אבל! לקלמרים הוכנסו עפרונות חדשים והמחברות נעטפו ואפילו הספרים. ואני עוד מאלו שממשיכות את מסורת בית אבא, ועוטפת בנייר עטיפה, כן – גוזרת את האמצע ומקפלת ונשרטת מהסלוטייפ. ועטפתי, עם הלשון בחוץ והכול. ורק אחרי עשרה ספרים גיליתי שנתנו לי את ספרי הלימוד של ג' במקום של ד'. אולי אז הייתי צריכה להבין שהיום הזה לא הולך להתנהל כרגיל. זה היה 18:50 של 31.8, הנדנוד האחרון בגן שעשועים, עם ידיים דביקות של גומיגם ושיחת הכנה לפרידה מחר בגן אורלי החדש. ואז הגיע הטלפון.
כמה קל עד כאב להיות צודק מול הילדים ולדרוש מהם את מה שאנחנו לא מסוגלים לדרוש מעצמנו
פשוט, את התגובה הראשונה קשה לקחת חזרה. כך גם היה בהיריון של זוהר, כששמעתי שהיא בת. נכון שתוך כמה שעות הרגשתי שמחה והעיקר שהתינוקת בריאה. אבל האותנטיות של הרגע ההוא, המבואס. ונכון שהיום היא בת הזקונים שלי ואני מגדלת אותה כמו נכדה ויש פה אפס סמכות הורית והכלל היחיד בחינוך שלה הוא "תנו לה, רק שלא תבכה". או כמו הפעם ההיא שהודיעו על מישהו שקיבל קידום ויצא לי כזה: "אתה?!" מופתע וכן. והוא כל כך נעלב; "כן, אני? לא יכול להיות שאני?" וכמה שלא התפתלתי וניסיתי, הכול, אבל הכול נשמע מאולץ וכל כך גרוע.
אז היי שבת תשובה, איך אני אצליח לחזור בתשובה. על אלו. על הרגע ההוא. הוא כבר סלח לי (נראה לי, ככה הוא אמר לי, אבל זה היה בלהט המחלה). הילדים כבר ראו דוגמה ומופת אחרת, להת' ויטלזון הממורמרת, קבלו במחיאות כפיים את אמא מיכל הקטנה. כן־כן, עם פנקייק וחיוך, עם אושר ולחוח ורמת אמינות של "בטח שאני מסתכלת על הציור המקסים שציירת לי ואני גם אשמור אותו ואתלה אותו אצלי במשרד".
אבל את המורגש אין להשיב והמחזה מייצר דרמות; במקום שאין טיפת אנרגיה לבזבז לקחתי את זה לפנטזיות: ומה יהיה אם יגיע משבר אמיתי לחיים – מחלה קשה, תרדו מנכסיכם, קן של טרמיטים, תיגמר הצנצנת ריבת־חלב ששמתי עליה מדבקה של סחוג כדי שאף אחד לא ייגע.
אני חייבת לתרגל את עצמי לשתוק. שלא תהיה תגובה חיצונית לתגובה הרגשית הראשונית. אם אפשר רק את זה לתרגל לשנה הבאה. רגע לעצור. לפני. השתיקה של הרגע הראשון תחסוך כל כך הרבה מילים אחר כך. מילים חסרות משמעות. מילים בלי סליחה.
