סצנת הסיום של טרילוגיית מלחמת הכוכבים היא אחת מסצנות התשובה המכוננות של עולם הקולנוע. דארת' ויידר, שלאורך שלושה סרטים ארוכים למדי מנסה להשמיד כמחצית מהגלקסיה ולהרוג במו ידיו את בנו, לוק סקייווקר, עובר אל הצד הטוב בתהליך שאורך משהו כמו 45 שניות. בתחילת הסצנה הוא עצמו עוד נלחם בבנו עם חרב הלייזר שלו, אבל כשהשותף והמנטור שלו, דארת' סידיוס, מצטרף אליו, ולוק זועק "אבא, עזור לי", דארת' ויידר נשבר והופך את עורו.
כצופים, קשה לנו לדעת מה עובר באותם רגעים במוחו של ויידר, המסתתר מאחורי מסכה שחורה ואטומה. האם זו הזעקה לעזרה, שפרטה על נימים חבויים של אבהות שלעולם לא כבו? או העובדה שהוא רואה לראשונה את הסיטואציה כצופה חיצוני, ומבין את מלוא השפלות והאכזריות שהידרדר אליהן? קשה לדעת מה חולל את המהפך, ולעולם לא נדע, כי דארת' ויידר לא שורד כדי לספר. מיד אחרי שהוא מציל את חיי בנו הוא עצמו מת מפצעיו ועובר לעולם שכולו טוב.
זו יכולה להיות טרגדיה מקרית. אבל אם ניזכר בסצנה חשובה נוספת של תשובה, מתוך טרילוגיית שר הטבעות, אולי נתחיל למצוא כאן דפוס מסוים. הפעם מדובר בבורומיר, שמנסה לחטוף את הטבעת ולנכס אותה לעצמו ולבני עירו וברגע האחרון הוא מתעשת ומקריב את חייו כדי להציל את ידידיו ההוביטים, נושאי הטבעת. וגם בורומיר, בדיוק כמו דארת ויידר, חוזר אל הצד המואר רגעים ספורים לפני שחיצי האורקים ננעצים בחזהו ונוטלים את נשמתו.
בזה אחר זה הם הולכים לעולמם באורח טרגי, כל החוזרים בתשובה של התרבות הפופולרית. אפשר להזכיר כאן גם את סוורוס סנייפ, שמשלים את תהליך הכפרה שלו בשלהי הספר השביעי, ומיד לאחר מכן ננשך למוות בשיני נחש המחמד של וולדמורט.
"כצופים, קשה לנו לדעת מה עובר באותם רגעים במוחו של ויידר, המסתתר מאחורי מסכה שחורה ואטומה. האם זו הזעקה לעזרה או העובדה שהוא רואה לראשונה את הסיטואציה כצופה חיצוני"
הקשר בין תשובה למוות הוא קשר עמוק ומסועף שהולך הרבה אחורה. אחד המופעים הבולטים שלו בספרות חז"ל הוא הסיפור של רבי אלעזר בן דורדיא; מי שבעיצומו של מפגש בביתה של זונה מכיר בחומרת מעשיו ומחליט לעשות תשובה, ומתוך כך הוא גועה בבכייה עד שיוצאת נשמתו. בדיוק כפי שציטטה הרמיוני בתחילת הספר השביעי, בתשובה לשאלה אם מי שקרע את נשמתו ופיצל אותה באמצעות קסם יכול לשוב ולאחד אותה מחדש: "יש דרך, אבל היא כרוכה בכאבי תופת. אתה באמת חייב להרגיש מה עשית, מתברר שהכאב יכול להרוג אותך".
אבל יש בגמרא גם סיפור טיפה פחות מוכר, על אדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, וכאשר מצא את עצמו יושב לפני זונה אחת, באו ציציותיו והזכירו לו מי הוא ולמי הוא מחויב. גם הוא, כמו רבי אלעזר בן דורדיא, מחליט לעשות תשובה, אבל במקום לגעות בבכייה הוא פשוט חוזר הביתה, יושב ללמוד, וכאשר אותה אישה מתגיירת הם חיים יחד באושר ועושר עד עצם היום הזה.
זה סיפור פחות מצוטט, פחות מושך. אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לגיבור שלו. התרבות שלנו נמשכת הרבה יותר ל"יומנים נשרפים" בלשונו של אביתר בנאי, שמסביר: "אולי צריך להיגמר / כדי מחר להתחיל / במקום אחר". היא אוהבת את התשובה שלנו הרואית, טוטאלית, אהבוך עד מוות.
אבל בכך שהיא הפכה את התשובה לדרמטית כל כך היא קצת ניתקה אותה מאיתנו. ואנחנו צריכים תשובה של חיי היומיום. תשובה שהיא לא מעשה גבורה חד־פעמי, כואב, כמו ניתוח לכריתת איברים, אלא תנועה טבעית כמו לזרוק את הזבל או ללכת לשירותים. תשובה שהיא חלק מובן מאליו מתהליך התפתחות נורמלי. תשובה שהיא לא סוף הסיפור אלא נקודת ההתחלה, והאמצע, של חיים שלמים, מלאים ושמחים.
