אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ראש השנה טז, ע”ב).
גמרא מפורסמת זו עוררה שאלות רבות בספרות הראשונים והאחרונים, וכן בקרב הוגי הדעות במהלך הדורות. אחת המפורסמות שבהן היא האם הדין הזה נערך על ענייני עולם הזה – “בני, חיי ומזוני” – או על ענייני עולם הבא. שאלה נוספת שנידונה בהרחבה היא האם “צדיק” היא הגדרה מהותית על האדם, או שהכוונה היא לזה שיצא צדיק בדינו. כך גם לגבי ה”רשע” – האם הכוונה לרשע בדין משום שהפסיד במשפט, או שמדובר ברשע משום שהתנהגותו איננה תואמת את רצון ה’.
כאן אני מבקש להתבונן מעט על הבינוני. הדמות שלו מרתקת, וקביעת של רבי כרוספדאי כלפיו מטלטלת למדי. ראשית, רבי כרוספדאי קובע שהוא תלוי ועומד. אף שמטבע לשון זו שגורה בפינו, דומה שאין אנו עוצרים להתבונן במשמעותה. ביטוי זה מתאר אדם שמחד גיסא הוא כבר תלוי, כלומר חבל התלייה כרוך והדוק סביב צווארו, אך מאידך גיסא הוא עדיין עומד על רגליו. לאדם במצב כזה יש שתי אפשרויות: או שחלילה ישמטו את הקרקע תחתיו ועונשו מוות, או שיסירו ממנו את חבל התלייה והוא ילך לחיים טובים ולשלום. האם זהו הדימוי הנכון לבינוני?
שאלה קשה מכך היא: מה על הבינוני לעשות כדי להינצל? אין ספק כי אדם במצב כזה יעשה כל שנדרש כדי להסיר מצווארו את חבל התלייה. אבל הגמרא איננה מפרטת מה עליו לעשות. היא רק אומרת שאם “זכה” ייכתב לחיים, ואם “לא זכה” ייכתב למיתה. אבל “בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ”?
צו השעה
כאשר הרמב”ם מביא את הגמרא הזו, הוא עושה זאת באופן הבא (הלכות תשובה ג, ג):
וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה (הלכות תשובה ג, ג).
נשים לב: הרמב”ם שינה כאן מלשון הגמרא. בעוד שבלשון הגמרא הנוסח הוא “זכה”, הרמב”ם הגדיר זאת “עשה תשובה”. כלומר, ברור לרמב”ם שהדרך היחידה של הבינוני לזכות בדין היא על ידי תשובה. אך מדוע? אילו זה היה תלוי בנו, היינו מסבירים שעל הבינוני להרבות בזכויות, בתפילות ובצדקה, וכך יזכה בדין. אגב, הרמב”ם עצמו כותב כך בהלכה הבאה:
מפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
מדוע אפוא תולה הרמב”ם את זכייתו של הבינוני בתשובה ולא במעשים טובים שיעשה?
ברצוני להציע שני כיוונים לכך שרק תשובה תועיל לבינוני. הכיוון הראשון התפתח מאוד אצל בעלי המוסר, אבל מקורו כבר בראשונים, ומפורשים הדברים אצל רבנו יונה וכן בספר “מלמד התלמידים”, שמחברו היה תלמיד הרשב”א. נביא את לשון הריטב”א, שמצטט את רבנו יונה:
וה”ר יונה ז”ל הוסיף דלהכי לא קאמר [שלכן לא נאמר] חטאו נכתבין למיתה, משום דהוה מילתא דהוא ממילא [שהוא דבר שממילא], שהרי יום הכפורים מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה, כדכתיב מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו. והנה, אם עשו מצות עשה זו – זכו ונשתכרו. ואם לא עשו כן – הרי עברו והרשיעו ונתחייבו.
כלומר, ביום הכיפורים עצמו יש מצווה לחזור בתשובה, וזו המשימה המרכזית שמוטלת כעת על כל אדם. ביטול המצווה הזו מעיד על חוסר הכרעה, על רצון להיות רגל פה ורגל שם. חוסר ההכרעה הזה הוא הסכנה הגדולה ביותר. לכן הדרך היחידה לזכות להיחתם לחיים, היא התשובה.
חשבון לא סגור
בעלי המוסר הוסיפו והעמיקו בעניין זה, כשתיארו את התקופה של עשרת ימי תשובה כימים של הכרעה ולא של התלבטות. מעניין הדבר כי גם הבעל שם טוב, בתורה מפורסמת משמו, אומר את אותו רעיון. שלושת הספרים נפתחים בראש השנה, אבל מי כותב בהם? עונה הבעש”ט: אתה! את! האדם עצמו מחליט להיכן הוא שייך.
אבל אולי אפשר להציע כיוון נוסף. כפי שראינו בתחילת דברינו, הדין עצמו הוא בראש השנה, ובו שוקלים את הזכויות ואת העוונות של השנה שעברה. לפי זה, גם אם אדם יצבור עוד זכויות, צדקות ומצוות, כיצד הן יועילו לו רטרואקטיבית? הוא הרי חטא והוכרז בדינו כבינוני, וגם אם יעשה כעת עוד מצוות ייחשב לו הדבר בחשבון של השנה הבאה, ואילו הבינוני צריך לתקן את השנה שעברה. הדרך היחידה היא תשובה. כוחה של התשובה הוא בתיקון העבר, במחילת החטא, בכפרת העוון, וממילא ברור מדוע אם עשה תשובה נמחה חטאו והבינוני זוכה לחיים.
חשוב אפוא לנצל את הזמן הזה של עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים במיוחד, להכרעות טובות, לתשובה ולמחילה הדדית.
הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת ההסדר תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד
