השבוע חלמתי עליך, אבא, בפעם הראשונה (תודה שנזכרת, אגב. אני מניח שלקח לך שם זמן להתארגן וכאלה, אבל בחייאת, יכולת לבוא קודם). זה היה חלום מוזר מאוד. אני הולך ברחוב לתומי, סתם חלום עם מזג אוויר רגיל, ופתאום אני רואה אותך. אבל איפשהו בראש אני יודע שזה לא באמת אתה, כי בכל זאת, אתה מת. אני מתלבט אם לגשת אליך – אני לא רגיל לגשת ברחוב לאנשים שנראים כמו אבא שלי אבל הם לא אבא שלי – אבל בסוף אני אומר לעצמי: יאללה, זה החלום שלך, מה אכפת לך? לך על זה.
אז אני ניגש בזהירות, ואתה עסוק במשהו אחר שאני לא זוכר מה הוא בדיוק כי זה היה חלום מעפן בלי הרבה פרטים. בסוף, אחרי כמה צעדים, אני מולך. אתה צעיר מהגיל שהלכת בו. אתה מסתכל לי בעיניים, אני מסתכל לך בעיניים. אני מתלבט אם לכעוס עליך שלא ביקרת אצלי בחלום אף פעם. אצל שני האחים שלי אתה מבקר כאילו יש לך כרטיסייה ואתה מקבל קפה חינם על כל חלום עשירי. אני שותק כמה דקות ואז אומר לך את המשפט הכי מטומטם שאפשר להגיד לאבא שלא ראית מלא זמן: "אתה לא הוא, נכון?". אתה מסתכל אליי בעיניים רגילות ונטולות רגש מיוחד, ואומר "לא, אני לא הוא". ברור לשנינו שאתה הוא, אחרת למה אתה נראה בדיוק כמוהו, ואיך בכלל אתה יודע על מי דיברתי? הרי אם אתה לא הוא, איך אתה יודע מי זה "הוא"?
אנחנו ממשיכים לעמוד שם, שני זרים שמכירים זה את זה אבל לא ממש, ואז משום מקום אתה דופק לי ברך לפנים ואני מתעורר. טוב, לא דפקת לי ברך לפנים – הזאטוט החליט לסיים את החלום בהשתלטות עוינת על החלק שלי במיטה. קמתי מזיע. שנים אני חולם על החלום הזה, והנה הוא מגיע, מוזר, סתמי, הזוי.
מה לעזאזל
לסטנדאפיסט מיץ' הדברג היה פעם פאנץ' שדיבר על עצלנות: הוא סיפר שלפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה עם הברקת סטנדאפ גאונית שתסחט כפיים מכל קהל, אבל הוא עצלן והעט והמחברת רחוקים, אז הוא נשאר ער כמה דקות כדי לשכנע את עצמו שהפאנץ' לא מספיק טוב כדי לקום בשבילו. התלבטתי אם החלום טוב מספיק כדי לכתוב אותו – אני שוכח חלומות מדופלם, אם אחזור לישון לצד ברכו של הזאטוט אשכח הכול – אבל למזלי אני לא מיץ' הדברג, ולא צריך לקום לעט אלא להזיז את היד אל הטלפון. אז פילסתי לעצמי דרך דרך הזאטוט ופתחתי פתק חדש תחת הכותרת: "מה לעזאזל?"
למחרת התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה. היא הסכימה איתי שזה חלום מוזר ומיד שפכה עליי בתגובה את החלום המפורט וההגיוני שהיא חלמה על אבא. שאלתי אותה אם בחלום שלה זה היה הוא? "בטח שזה היה הוא", היא ענתה לי בהתנשאות.
אף פעם לא כתבתי על זה, אבל היה לי נושא לא פתור עם אבא שלי, ולצערי לא הספקתי לפתור אותו לפני מותו. משהו שעשיתי ממש פגע בו, ואני מדבר על ממש. הוא לא נטר טינה או כעס עליי, הוא נשאר אותו אבא חם ואוהב, אבל ידעתי שזה יושב לו על הלב. כשהוא נפטר, אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש הייתה שלא פתרתי איתו את העניין ההוא. וזה עדיין יושב לי על הלב. אני גם לא כותב במה מדובר כי מבחינתי זה לא פתור; עד שאני לא מוצא דרך ליישב את זה עם עצמי, כי הוא לא כאן, אני לא מתכוון לחלוק את זה עם אף אחד.
ואז התחילו להתערבב לי בראש חלומות וכרונולוגיה. אולי הוא בא לקראת יום כיפור? לגבות את הסליחה שלו, כאילו היה מין גובה התנצלויות. בסך הכול זה הגיוני. אולי הוא יושב שם למעלה ושומע אותי מבקש סליחה מהיושב במרומים – על כל מיני שטויות שאני עושה ויש מצב שהוא פחות מרוצה מהן – ומתעצבן שהוא לא קיבל את הסליחה שלו בזמן. למרות שביקשתי סליחה, אבל זה היה כל כך קרוב לאירוע עצמו שנראה לי שהנפש שלו עוד לא הייתה במצב של לסלוח.
אבל רגע, אם באת לגבות את הסליחה שלך למה שיחקת איתי את המשחק של "אני לא הוא"? תבוא בחלום כמו בן אדם, תגיד "אתה חייב לי סליחה", תקבל אחת פלוס חיבוק, ותיעלם לעוד כמה שנים. או שאולי כל המשחק הזה של "אני לא הוא" וההתעכבות בביקור בחלום הם העונש שלי? אמא מספרת לי שכל מיני אנשים שהיו קרובים אליך קצת פחות ממני זכו לביקורים תיק־תק. יש מצב שבאת להעניש אותי ולהזכיר לי? כי תדע לך שזה לא עובד, אני אבוד לגמרי בסיפור הלא פתור הזה מולך. אני חושב על זה הרבה. לפני שבועיים כמעט נסעתי לקבר שלך אחרי העבודה כדי לסגור את זה, אבל אז נזכרתי שאני לא אוהב קברים. במיוחד לא את שלך.
שלח הוראות
בקיצור, מה עושים? אוטוטו יום כיפור ואין לי דרך לבקש את הסליחה הכי חשובה שלי, זאת שאני לא יודע אם היא נחשבת עכשיו בין אדם לחברו, לאביו או למקום. רק תדע שאת מסורת כיפור שלך אני שומר באדיקות, והטלפון שלי מנגן לפחות פעם ביום את "ונתנה תוקף" כולל תוספות בביצוע של לאונרד כהן. אבל חייבים לפתור את זה, זה מציק לי. אנשים הציעו לי ללכת למתקשרת, מישהי שפותרת חלומות ומעבירה מסרים מהעולם שמעבר. נראה לי קצת מטומטם להכניס מישהי בינינו, בטח כשברור מהביקור שאתה לא בקטע של לתקשר. אז מה עושים? תגיד לי אתה, אפילו תשלח מישהו מהחבר'ה שם למעלה שיקפוץ לחלום שלי וייתן הוראות ברורות. בבקשה, אני צריך את זה, ממש.
אבא, אני יודע שאהבת אותי, ושהאופן שבו הלכת לא קשור אליי, אבל אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמיתית, כנה, על הקטע ההוא – אתה יודע על מה אני מדבר. תאמין לי שאין יום כמעט שאני לא חושב על זה. אני יודע שאתה קורא את זה שם למעלה, כי אתה אוהב להשוויץ בי מול החברים, אבל עשה טובה, בוא נטפל בזה השנה – אין לי כוח לעוד יום כיפור שבו אני מרגיש שעל הסליחה הכי חשובה עדיין לא קיבלתי תשובה.
