היום השני של ראש השנה, לפנות ערב. חלקת דשא רעננה. הילדים משחקים, ואני מגלגל שיחה עם זוג הורים שלא הכרתי קודם. החג עומד לצאת, ויש רק נושא אחד שעומד על הפרק: הקורונה. אנחנו מתחילים להשוות מספרי כיתות שנסגרו, ילדים שנדבקו, מורות, מורים, גננות וסייעים בלתי מחוסנים שממשיכים וממשיכות להגיע לבתי הספר ולגנים באין מפריע.
בשלב מסוים קוטע את שיחתנו אדם מבוגר שיושב עם רעייתו על ספסל סמוך. "אני מקשיב לכם כבר רבע שעה, ואני מוכרח לומר שלא ידעתי שהמצב עד כדי כך חמור. ילדיי גדולים כבר, את נכדיי לא ראיתי הרבה זמן, והאמת שקצת התנתקנו ממה שקורה איתם. עכשיו אני מבין יותר למה – זה לא כי אין להם יותר סבלנות אלינו כמו שחשבנו, אלא שהם במצוקה אמיתית. אין לי איך לעזור, אני רק מקווה שהשם ייתן לכם כוח להמשיך".
דבריו חיממו את ליבי אבל גם גרמו לי לעצב. מתברר שבלי שהרגשנו נוצר עוד שסע חברתי, בלתי נראה ובלתי רצוני, שחומה גבוהה של חוסר ידיעה והשתבללות מפרידה בין העומדים משני צדדיו. מצד אחד נמצאים כל ההורים לילדים עד גיל 12. בעבר השני ניצבים כל מי שאין לו: סטודנטים, רווקים, זוגות צעירים ללא ילדים, וכמובן מבוגרים שילדיהם בגרו והקשר עם נכדיהם התרופף בתקופת המגפה מסיבות מובנות. נטולי 0־12 היקרים, אני רוצה להציג בפניכם את העולם הבלתי אפשרי, הקפקאי ולעיתים קרובות מדי המסויט שאנחנו – האנשים שיש להם ילדים בגיל אלה – חיים בו לאחרונה.
בידודים: זהו הנושא המעיק ביותר. אינו דומה בידודם של נער בן 11 או ילדה בת 9 לבידודם של תינוקות בני שנתיים או בני חמש – כל גיל והאתגר שלו – אבל הבידודים התכופים הפכו לדבר המאיים ביותר. האנרגיה, התכנונים והסבלנות שהורים צריכים לגייס כדי להעביר בשלום את הבידוד של בנם או בתם הם עצומים, ולא מותירים יכולת להתמודד כמעט עם שום דבר אחר במקביל.
אם רוצים שהבידוד יהיה יעיל הילד צריך להיות מבודד באמת, וזו משימה קשה מאוד כשבדרך כלל יש עוד ילדים בבית, שמעוררים קולות של משחק, צחוק וחיוּת, והילד המבודד מרגיש מנותק מההוויה המשפחתית. האוכל מוגש לו בנפרד. במשך שבוע הוא לא רואה את פני אביו ואמו, ולא יכול לדעת מה הם מרגישים כי רק העיניים מביטות אליו מבעד למסכה. אז נכון, ילדים בגילאים מבוגרים יותר, נניח מעל גיל שמונה, מסוגלים לבהות שעות על גבי שעות במסכים ולהעביר את הזמן. האם זה מה שאנו מאחלים להם? האם ההירקבות הזו בחדר, אף שהיא מעניקה לנו שעות של שקט, לא פוגעת בהם נפשית? ובינתיים, מחוץ לחדר המבודד או המבודדת, העולם ממשיך להתנהל כרגיל, וחייבים לשדר לשאר הילדים שגרה, שאם לא כן הכול יתמוטט מהר מאוד. וזה קשה.
תורים: כדי לקצר את משך הבידוד לשבוע חייבים לקבל תוצאה שלילית משתי בדיקות PCR שונות שייערכו בהפרש של לפחות 24 שעות זו מזו. הבעיה היא שעשרות אלפי ילדים נמצאים בכל רגע בבידוד, ולכן אתרי הבדיקות עמוסים להתפקע. לא פעם עמדנו שלוש שעות בתור מתנחשל של מכוניות בדרך לבדיקה המיוחלת. לא מדובר בשיא של המתנה ארוכה במיוחד; כבר שמענו על אנשים שהמתינו יותר. וכל זה, כזכור, עם ילד בתוך האוטו, כששניכם עם מסכה וסבלנות אין.
אם תנסו להתחכם ולהגיע מאוחר למתחמים האלה – יש מביניהם שפתוחים עד חצות – תגלו שעוד כמה מאות הורים ניסו להיות מתוחכמים כמותכם, ובמקרה הטוב תצליחו להיבדק ולחרב לילדכם את שנת הלילה שהוא זקוק לה. במקרה הרע תחרבו לו את השינה וגם לא תיבדקו בסופו של דבר.
שרשרת הדבקה משפחתית: אם ילד אחד נדבק, הוא נכנס לבידוד מיידי של עשרה ימים. אחיו ואחיותיו נכנסים לבידוד של שבוע, כמובן בכפוף לשתי הבדיקות השליליות שכבר התייחסתי אליהן. מכיוון שלנגיף דרכים משלו לבצע בנו את זממו, לעיתים קרובות ילד נוסף במשפחה מתגלה כחיובי רק לקראת תום הבידוד, מה שמכניס אותו אוטומטית לעשרה ימי בידוד נוספים, ואת אחיו שטרם נדבקו – ניחשתם נכון, לבידוד נוסף של שבוע.
אני מכיר משפחות שחוו חודש מטורף של בידוד, לולאה בלתי נגמרת של הידבקות, בידוד, בדיקה, הידבקות ושוב בידוד. יש משפחות שבייאושן הפרו את הבידוד וכינסו את כל הילדים יחד כדי שיידבקו כולם. לפעמים זה עובד ולפעמים לא, ובכל מקרה זהו צעד מסוכן כי עדיין איננו יודעים מספיק כיצד הנגיף פוגע בטווח הארוך גם במי שלא חווה תסמינים, כמו רוב הילדים.
חינוך: השארתי את הנקודה הזו לסוף, כי היא למעשה זו שמניעה בימים אלה את כל השאר. ההחלטה לפתוח את מערכת החינוך כסדרה ב־1 בספטמבר – על אף האיתותים הברורים ממה שאירע עם פתיחת שנת הלימודים במגזר החרדי כמה שבועות קודם לכן – היא פארסה מטורפת שממשלת ישראל אחראית לה מתחילה ועד סוף.
אין סגר, כל הכבוד, אבל את מחירן של הופעות ענק ללא הגבלות כמעט, חתונות המוניות, קניונים פתוחים לרווחה ושגרה מוחלטת כמעט למי שאינם הורים לילדים משלם מגזר אחד, שגם ככה לא קל להשתייך אליו בימי שגרה נטולי קורונה – הורים לילדים בני 0־12. אלה אנחנו, ואנחנו כורעים תחת הנטל. שמישהו ישים לב אלינו בבקשה.
