בפעם האחרונה שתקשרנו, שמעון, בחילופי ציוצים בטוויטר, כתבת לי: ״נחסמת. אל תיצור איתי קשר בשום צורה״. אבל אני בכל זאת מעז ומנסה. אולי דברים היוצאים מן הלב בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים גם ימצאו את דרכם אל הלב. קצת מוזר לכתוב דרך העיתון למי שהיה חבר קרוב, ומלכתחילה היה עדיף לנסות בערוץ פרטי יותר, אבל מתברר שחסמת אותי גם בוואטסאפ. גיליתי את זה כשניסיתי להתעניין בשלומה של אמך ולאחל רפואה שלמה. ואולי זה לטובה: נדמה לי שהדברים שאנסה לכתוב לך כאן הם לא רק עליך ועליי.
בכל רחבי הימין – ולא רק בקֶרֶב חברינו, פעילים פוליטיים, עיתונאים ומה שביניהם – ניכרים אותות הקרב האחרון, שבסופו בנט החליף את נתניהו. פתאום אפשר לזהות את הטינה והמרירות, שבימי שגרה היו שמורות לצייצני טוויטר נמרצים, מבצבצות גם בין חברים ואפילו בני משפחה שידעו בעבר לגלגל שיחה פוליטית על שולחן שבת, עם ויכוחים והתנצחויות שבסופם כולם מברכים את ברכת המזון. עכשיו מדלגים על הדיון האקטואלי, כי הוא כבר לא יכול להסתיים בחיוך.
אני לא מתכוון לכתוב על נתניהו ובנט, לשכנע אותך בוויכוח על נסיבות הקמת הממשלה ועל החלופה, או לפתור את המחלוקת הפנימית בימין – אלא לשאול כיצד אפשר וצריך לנהל את המחלוקת הזאת, העניינית גם אם היא קשה ונוקבת וכואבת, בלי שתהפוך למלחמת שמד.
מאז הקמת הממשלה, אש גדולה אוכלת בערבות המחנה הלאומי ללא אבחנה. הימין, כפי שכתב כאן צור ארליך בשבוע שעבר, הפך לקמין השורף את עצמו. חשבון הנפש על אובדן השלטון הפך למסע טיהורים. כל מי שנחשד שאינו מתעב דיו את הממשלה החדשה, מסומן כבוגד. מי שמוכן לתת הזדמנות ולבחון באופן ענייני את תפקודו של בנט, למרות חטאי הקמת הממשלה, מוקע ונגזר עליו לצאת אל מחוץ למחנה. הזעם על הפרת ההבטחות של בנט ושקד לבוחרי ימינה מעורב בזעם על מי מבוחרי ימינה שמסרבים לחוש נבגדים גם אחרי חילופי השלטון. פובליציסטים בכירים, ממנסחי האידיאולוגיה הלאומית בדורנו, מתויגים כ"סמולנים".
כל כתב שגדל במגזר אך אינו מחצין אבל כבד על הקמת ממשלת השינוי הוא "משרת". לשאלה הפשוטה אם אפשר להיות יהודי, אוהב העם והארץ, שאינו סבור שהממשלה החדשה היא אסון, התשובה שלילית ונחרצת. ואם היהודי חובש כיפה סרוגה לראשו הוא יואשם גם בבוגדנות, באליטיזם, בחנפנות וכמובן בהאשמה החמורה מכולן: ברית אפלה עם "ישראל הראשונה". גם מאה אחוז של דם צפון אפריקני בעורקיו לא יקל מעליו את כתב האישום, הוא הרי לא יודע מה טוב לו (בהזדמנות אחרת, נינוחה יותר, אולי נדבר גם על מחיריה של ההחלטה להעדיף את הברית האמונית עם החרדים, שהיא בהחלט חשובה, על חשבון הברית הציונית. אני חושד שמחשבותיך, לפחות בעבר, לא היו מתיישרות לגמרי עם התיאוריה האופנתית של "ישראל השנייה").
ברור לי שהכאב והזעם על הקמת הממשלה אמיתיים. אני מודע היטב ושותף חלקית לתחושת הבגידה של אידיאליסטים שטראומות העבר צרובות בהם, ומביטים בעיניים כלות על מה שנדמה להם כמכירת כל הערכים. גם לחשש אני שותף. עם זאת, אני שואל את עצמי אם על הרגש האותנטי הזה לא מתלבש עכשיו גם משהו אחר, שבטווח הקצר אולי ישרת אינטרס פוליטי כלשהו או פריקת זעם, אך בטווח הארוך יגרום נזק בלתי הפיך.
התופעה הזאת לא הומצאה עכשיו. מה שמתחולל כעת בתוך הימין ניהל בשנים האחרונות את יחסי הימין והשמאל. המחנות הפסיקו להתחלק לפי הקו האידיאולוגי, אלא נחצו רק בשאלת נתניהו. הרל"ביזם החריף והתגובה אליו (נניח רגע לשאלה החשובה מי התחיל) הלהיטו את שנאת נתניהו וגם את רגשותיהם של תומכיו. התוצאה הייתה בעירה בעוצמה חסרת תקדים ב"בייס", שלוותה בהצטמקות קלה, שכן היא הרחיקה קהל שהזדהה עם העמדות אך נרתע מהסגנון ומהמחיר הנלווה. ככל שהמגמה הקצינה, הוגבל גם קהל התומכים האפשרי.
במערכת הפוליטית שנחלקה לפי השאלה כן או לא ביבי, לא נותר מקום לעמדת ביניים. מי שלא היה איתו היה נגדו. גם נתניהו חפר לעומק ולא לרוחב. הוא הגדיר טוב מכול את החלוקה בין "אנחנו" ל"הם", והתקשורת ויריביו רק סייעו לו; עד שעוצמת הרגש, בעדו או נגדו, הובילה למצב הפרדוקסלי והרע שבו ראש המפלגה הגדולה, עם שלושים מנדטים, אינו מצליח להקים ממשלה, ואילו מי שנחשב במשך שנים לקיצוני ממנו הצליח עם שישה מנדטים בלבד לגבש סביבו קואליציה דמיונית, שלמרבה ההפתעה גם מצליחה בינתיים לתפקד.
מילא לו הייתה כאן תכלית פוליטית מחושבת; לצרוב תודעה, לסמן גבול, בדרך חזרה אל השלטון. אבל בינתיים נדמה שהתוצאה הפוכה: אתה מנסה לשלול לא רק את הלגיטימציה של בנט ושקד, סער ואלקין, אלא למעשה גם את כל מי שאינו שותף לשלילת הלגיטימציה שלהם. כשיואב שורק, מההוגים האידיאולוגיים המעניינים של המחנה הלאומי, פרסם לאחרונה מאמר על אתגרי ממשלת השינוי במילוי נעליו הגדולות של נתניהו, הוא הואשם מיד בשמאלנות – עד שאפילו בצלאל סמוטריץ', בעצמו לא מבקר עדין של הממשלה, נחלץ להגנתו. אתה זוכר איך רק לפני כמה חודשים, כשסמוטריץ' מנע מנתניהו הקמת ממשלה עם רע"ם, כתבת שאתה מתבייש להשתייך לציונות הדתית הממיתה את עצמה באוהלה של צביעות וכפיות טובה? מאז כבר הספקת להודות, מול הפרעות בערים המעורבות, שזו הייתה טעות. אלא שגם עכשיו, בזעמך ובכאבך אתה מוותר על שותפים רבים כי הם מנתחים את המציאות אחרת ממך.
בערב יום העצמאות, במאמר שהכעיס אותך מאוד, כתבתי כאן שממשלת אחדות אמיתית של שתי המפלגות הגדולות – הליכוד ויש עתיד – הייתה בעיניי האפשרות הטובה ביותר, בהינתן העובדה שאף צד לא היה מסוגל להרכיב ממשלה. כדי שהצעה כזו תתקיים היה על נתניהו להציע ללפיד להיות ראשון ברוטציה – ולו כדי להבטיח שלא יעשה לו כמעשהו לגנץ. הכיוון הזה, ככל הידוע לי, לא נבחן באופן מעשי. אך אם הוא ייכשל, כתבתי שראוי לתת לבנט וללפיד לנסות להרכיב ממשלה; זה עדיף על פני בחירות חמישיות, שלהערכתי הימין היה נוחל בהן תבוסה – ובעיקר, המדינה הייתה נפגעת קשות מהמשך השיתוק והקרע הפוליטי.
אני מודה שלא צפיתי את כל פרטי הקמת הממשלה, וקיוויתי שלא תזדקק לקולות רע"ם כדי להשיג 61, ולכן גם אין בכוונתי ללמד זכות על החטאים הכרוכים בכך: ה"קטן" – הפרת ההבטחות הנרחבת לבוחרי ימינה; והגדול – ההישענות התקדימית על רע"ם, שלהבדיל אולי ממנהיגה מנסור עבאס, אגפים נרחבים בה לא זנחו את האידיאולוגיה הלאומנית. אבל אחרי שקמה הממשלה, אני בהחלט משתדל לבחון אותה לפי מעשיה. הרי אפשר לאחל הצלחה לראש ממשלת ישראל בניסיונו לגייס את נשיא ארה"ב למערכה נגד האיראנים, ובמקביל לייחל למפלתו הפוליטית לפי כללי הדמוקרטיה הישראלית. אפשר לפעול לחילופי שלטון במהרה, ולקוות שעד שזה יקרה הממשלה תצליח במלאכתה.
גם האירועים הביטחוניים האחרונים גויסו כדי לנגח את הממשלה (שלצער הלב, נראה שממשיכה את מדיניות קודמתה) עוד לפני הזווית הפשוטה: האויב הרג בנו לפני ביבי וינסה להרוג גם אחרי בנט. אחרי זה, אפשר וצריך לבקר באופן ענייני את המדיניות, אם היא מובילה לחולשה או תבוסה. ודווקא שם הקול שלך חשוב, אבל קשה לשמוע אותו בין הדי הירי האוטומטי על כל מה שזז. כשכל פעולה וכל מעשה מוצגים כקץ הציונות, קשה להבין מתי זו אזעקת אמת ומתי עוד ניגוח פוליטי עקר.
איני חף מטעויות. אני מקשיב לביקורת, ושוגה לפעמים בימי שידורים ארוכים או בלילות ציוצים. אבל לאחרונה נדמה לי שכל התנסחות לא מדויקת או לא מוצלחת הופכת מהר מדי למשהו שמשמש "להוכיח" איזו הנחת יסוד של קבוצה זועמת, במנותק מההקשר הכולל. עולה התהייה אם יש כאן ניסיון לייצר ויכוח לגיטימי ודיאלוג, או סתם בקשת עילה לקטטה. אולי זה נאיבי, אבל תמיד אעדיף לברר דברים באופן אישי עם אנשים שאני מכיר ומכבד, בטרם אצא לקרב עמם ברחובה של טוויטר. אני מצטער על הפעמים המעטות שגברו עליי האצבעות הזריזות וחדוות ההתנצחות.
אני מודה שהתלבטתי אם לכתוב את כל זה. אם יש בכלל טעם לנסות לדבר כשהעצבים עדיין מתוחים, ואם זו הדרך הנכונה. היה מי שאמר לי שאני רק מאכיל את הטרול – מילה שלצערי אני שומע לא מעט כשמזכירים את שמך. כמעט תמיד אני מתקן לעצמי בשקט בראש: אתם טועים. אני מכיר את האיש לפני שהיה כוכב טוויטר. הוא נדיב ומצחיק וחבר טוב, שתמיד פנוי לתת עצה על כוס קפה ועוגה טובה ולחלוק תובנות בכל נושא אפשרי – ביטקוין, עסקים, תקשורת, או סתם על החיים. זו רק תיבת התהודה הזו, שההתנצחות בה תמיד תהיה ויראלית יותר מפרגון, שמתגמלת זעם על פני אהבה, שמרסקת את קנה המידה לבחינת המציאות. חברים טובים לא נחזור להיות, אבל די לי בכך שנדע לנהל מחלוקת לשם שמיים. ומי יודע, אולי פעם גם נחלוק עוגת שמרים בינונית על שולחן מלוכלך בקניון, כמו פעם. גמר חתימה טובה.
