אחרי התשואות לכוחות הביטחון על שהשיבו את האסירים לגבולם, במהדורות אמש עסקו בחשש המעט היסטרי מתגובות הפלסטינים ביהודה ושומרון, בעזה, בבתי הכלא, ברשתות החברתיות ואפילו בטורקיה. החשש ממה יגידו מוזן מהתודעה המרצה הרוצה להשיג קצת שקט בעד הטבות בקנטינה או הגדלת מרחב הדיג, בזמן שהמחבלים בכל הזירות חופרים מנהרות מתחת לריבונות הישראלית.
בניגוד מילים הריקות של ממשלת ישראל שהתחייבה להגיב בחומרה על כל אירוע, האויבים סביבנו לוקחים ברצינות את העסק: למרות הכוחות הפזורים ברחבי הזירות, אין מקום שקט. הבלגן ביהודה ושומרון חוגג ובמקום לרסן את הפורעים אמש נפתח הסגר, שוב ושוב נורות רקטות על ישראל והתגובה המדודה של צה"ל משאירה את חמאס עם טעם של עוד, האסירים הביטחוניים מאיימים בשביתת רעב ומחוץ לבית המשפט בנצרת לעיניי המצלמות, בשידור חי, ערבים מכים כתב, מניפים דגלי אש"ף ויורים זיקוקים ואף אחד לא מפזר או עוצר אותם.
אמנם כוחות הביטחון הצליחו לכסות מעט על הפדיחה של שב"ס, אבל הבריחה היא סימפטום לבעיה חמורה בהרבה. זה נחמד לחגוג את התפיסה של זביידי וחבריו, היא מורידה מעט מהמורל המוגזם שעוררה הבריחה, אבל אם נמשיך לעצום עיניים ולקוות שהכול יירגע מאליו, הטריגר הבא למירור החיים שלנו יופיע ממש מעבר לפינה. כי הסיפור כאן הוא לא איזה תואר יוכלו לעשות בכלא או בביר-זית אלא מי הריבון, ובהבנת המציאות נראה שקיבלנו ציון נכשל.
צודקים הפרשנים. כשהשלום נקנה בפרוטקשן, קצת מלחיץ שהעניינים יוצאים משליטה ודמי החסות כבר לא מעניינים את הנושה, אבל זה לא אמור להיראות כך.
דווקא נערה אחת, חגית איתן-סלומון מנחל עוז, דייקה את הנושא בשני משפטים קצרים לחדשות 12: "אנחנו צריכים לשמור על הגבול, אם כל אחד יקום ויתפנה לא יהיה מי שיבסס פה את הגבול. בעצם הם יראו שקל לפנות אותנו מכאן, שאנחנו לא נלחמים על שטח שהוא שלנו". ככה פשוט.
אחרי שהירי מהחרך בגדר הגבול בעזה הפך לסמל במהומות, השבוע הופיעו בהן גם כפיות – כלי הנשק החדש שנדרש כדי להוריד את ישראל על הברכיים. עד שהתודעה לא תשתנה יתווספו עוד ועוד סימבוליים יפים לרפיסות הישראלית. באולפנים רצו לשדר תמונת ניצחון אבל היא רחוקה ומטושטשת.
