בתוך חודשים ספורים, השתנתה לחלוטין המציאות שאפיינה את היחסים שבין ישראל והערבים-פלסטינים זה למעלה מעשור. מדובר בפרק זמן ארוך יחסית שאופיין ביציבות ביטחונית ופוליטית, שהייתה הופכית לזעזועים שפקדו חלקים נרחבים במזרח התיכון למן שנת 2010 והוגדרו באמצעות המושג "האביב הערבי". יציבות זו הייתה תוצאה ישירה של מודל היחסים שפיתחה ישראל מול המערכת הערבית-פלסטינית והוא התבסס על מה שאפשר לכנות כפרדיגמה התועלתנית-כלכלית.
שיטה זו העמידה במרכזה יעדים ארציים של שיפור רמת ואיכות החיים של הערבים-פלסטינים, ודחקה הצידה את החתירה למימוש חזונות אוטופיים מבוססי פוליטיקת זהות לאומית/דתית שהביאה בסתיו 2000 למשברים הגדולים של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה ומהומות אוקטובר. בכך העמידה ישראל בפני שכניה הקרובים ביהודה ושומרון ורצועת עזה וגם בפני אזרחיה הערבים פלסטינים מודל קיום אלטרנטיבי ביחס למציאות הקשה שהשתלטה על חלקים נרחבים מהמזרח התיכון בעקבות אפקט האביב הערבי.
הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית שישראל הימנית של נתניהו הניחה כתשתית ליחסיה עם הערבים- פלסטינים באה לידי ביטוי בכל אחת מתת המערכות הפלסטיניות: כך, מול הרשות של אבו מאזן טופחה סימביוזה כלכלית ממנה נהנתה לא רק פקידות הרשות ואנשי הממסד הצבאי שלה שזכו למשכורות קבועות ומעמד בירוקראטי מכובד, אלא גם משפחות פלסטיניות רבות שיקיריהן עבדו בישראל. מול המגזר הערבי בישראל הובילה ישראל מהלך חסר תקדים (החלטה 922) של תוכנית חומש שנועדה לראשונה לשלב את הערבים בכלכלה הלאומית ולפתח מעמד ביניים ערבי. אפילו מול חמאס בעזה ניסתה ישראל ללכת למהלך של הסדרה ארוכת טווח שהתבססה על שחרור חלקי של המצור והקלת המצב הכלכלי-חברתי שם.
התוצאה המצטברת של כל אלה הסתכמה במיתון מסוים האקטיביזם הלאומי והדתי של חלקי המערכת הערבית-פלסטינית ואף ביציבות ביטחונית יחסית שתורגמה למינימום של אירועי טרור ואלימות כלפי יהודים. יסודות הסדר הכלכלי-תועלתני שהניחה ישראל מול הערבים-פלסטינים היו הבסיס לשיפור הכולל שנרשם באוה התקופה במערכת היחסים של ישראל עם חלקים מהעולם הערבי בדמות "הסכמי אברהם" אשר נשענו אף הם על שותפות כלכלית בין המדינות המבוססות של השכונה (ישראל מזה ומדינות המפרץ מזה). כל זאת, תוך דחיקת רגלי הגורמים במזרח התיכון המזוהים עם פוליטיקת הזהות הוותיקה ועם ההתנגדות האלימה, אשר עיכבה בעבר את תהליך הנורמליזציה בין ישראל למדינות האזור.
אולם מציאות זו הלכה והשתנתה בחודשים האחרונים. וכפי שהערבים הפלסטינים היו הראשונים לצעוד בנתיב המודל הכלכלי-תועלתני, הם מסתמנים עתה כחלוצי הגורמים הקוראים עליו תיגר. בין העימות שכפתה תנועת חמאס על ישראל במאי תחת ההגדרה של "המערכה על ירושלים", לבין ההתכתשויות האלימות בערים המעורבות בתוך ישראל שנוזמו על-ידי ערבים-ישראלים ועד לבריחת ששת האסירים הביטחוניים ולתגובת השטח הפלסטיני לכך מחבר קו ישר אחד. זהו קו המלמד על כך כי הפרדיגמה מאותגרת עתה ובעוצמה על ידי המתחרה שלה – פרדיגמת הזהות הוותיקה של המזרח התיכון השותפה לגורמי ההתנגדות החל מאיראן, דרך חיזבאללה וכמובן עד חמאס ויתר הגורמים האקטיביסטים במערכת הפלסטינית.
תופעת האתגור אינה מקרית. היא מתחוללת בתוך הקשר מאד מסוים של זמן. בחסות חילופי הממשל בארה"ב שציננו את תמיכת וושינגטון בהסכמי אברהם וב"עסקת המאה" של טראמפ; תחת רישומו של המשבר הפוליטי בישראל ותוצאותיו בדמות הקמת "ממשלת השינוי" שנתפסים כנראה כנקודת חולשה על ידי שחקנים אזוריים אקטיביסטים; וגם נוכח מציאות משבר הקורונה שטלטל לא רק את ישראל אבל חרף ההצלחות שזו רשמה בהתמודדות עם הנגיף, העלתה על פני השטח את מכלול של בעיות ותופעות חמורות כמו יסודות שבטיים, מסוכסכים ונעדרי משמעת ואחריות קולקטיבית.
כל אלה נתנו את האות למה שניתן להגדיר כאינתיפאדה ערבית-פלסטינית בלתי מוכרזת נגד המודל היציב של העשור ומחצה האחרון שמאופיינת במקבץ של אירועים מאתגרים המתרחשים בכל אחד מתת המערכות הפלסטיניות. מה שמעניין בהקשר הזה הוא שקריאת התיגר הזו באה מתוך גורמי הפריפריה והשוליים של המערכת הערבית-פלסטינית שלא היו שותפים להצלחת המודל התועלתני-כלכלי. בהקשר של "שומר החומות" הם באו מצד חמאס, שהוא הגורם המבקש לערער על ההגמוניה של הרשות הפלסטינית; בהקשר של אירועי מאי הם נוזמו על-ידי הפריפריה הכלכלית הערבית בערים המעורבות בישראל; ובהקשר של בריחת האסירים והשלכותיה מקורם בגורמי הכלא הפלסטינים, באנשי הג'האד האסלאמי שלעולם בלט כתופעת שוליים פוליטית במחנה הפלסטיני אבל גם בגורמי פת"ח שראו לצנינים את הדחיקה המתמשכת במעמד הארגון על ידי אנשי הרשות הפלסטינית של אבו מאזן.
גורמי הפריפריה הזו חברו לברית ספונטנית. ברית שאיננה כתובה וגם אינה בעלת מבנה פורמלי של שיתוף פעולה לסדרה של מהלכים שנועדו לאתגר את הפרדיגמה התועלתנית-כלכלית ולהציב מחדש את זו של פוליטיקת הזהות. כל זאת, במחיר של ערעור על היציבות הביטחונית והפוליטית במרחב שבין הים התיכון ונהר הירדן. ישראל נמצאת עתה בנקודה קריטית כאשר האינטרס הברור שלה הוא להחזיר את המערכת שהולכת ומתערערת לנקודת האיזון הקודמת שלה. לצורך כך, כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, כנראה שלא יהא די בנקיטת פעולות חיוביות בלבד כמו התמורות הכלכליות שהובטחו לאבו מאזן בפגישתו עם גנץ ונועדו לחזק את השותפות הכלכלית עם הרשות או הזרמת תקציבי הענק למגזר הערבי כחלק מההסכם הקואליציוני עם רע"ם של מנסור עבאס ואף נכונות להקלות כלכליות ברצועה.
הדרך לכך עוברת גם בסימון גבולות דרך נכונות לנקוט בצעדים קשים ואגרסיביים נגד מערערי הסדר מהפריפריה. עת עתה ישראל החמיצה את ההזדמנות לכך. ההחמצה הבולטת התרחשה במהלך מבצע שומר החומות שהסתיים בתיקו חמוץ. היא גם פספסה את ההזדמנות לכך במהלך דיכוי המהומות בערים המעורבות שהסתיים בקול ענות חלושה. לכידת חלק מהאסירים הביטחוניים שברחו מכלא גלבוע היא אירוע חשוב וחיובי מבחינת ישראל אבל כנראה שלא יהא די בכך. חלק מהמאמץ להשיב את הסדר של העשור ומחצה על כנו צריך להיות כרוך בנכונות מתמשכת לזהות את הרקע שבו נדרש לנטוש את ההכלה לטובת מהלכים אגרסיביים של סימון גבולות כדי להראות לשכונה מי כאן הבוס. זאת, בטרם תשטוף הפריפריה הערבית-פלסטינית האקטיביסטית את השטח ותהפוך להגמון המגדיר לא רק את סדר היום של המערכת הפלסטינית-ישראלית, אלא את מודל היחסים עם ישראל במזרח התיכון כולו.
