"בתי הדין של הגנבים הטילו עונשים גם על גורמים מחוץ למערכת, מה שמסביר אולי את פשר האימה מפניהם". כך תיארה אן אפלבאום בספרה "גולאג" את שליטתם של האסירים הפליליים, ה"אוריקי", במחנות הריכוז הסובייטים של סטאלין. אפלבאום תיארה את מערכת החוקים בכלא כך ש"אם מישהו פגע במישהו אחר, הם [האסירים] היו הולכים ל'שלטונות' הפליליים ושוטחים את תלונותיהם".
ומכאן צא ולמד: אם בשלטון הקומוניסטי יכולה הייתה להתקיים מערכת חוקים מאפיוזית, הרי שלא ניתן לפסול את הימצאותה גם במדינה דמוקרטית כמו ישראל. ואם נוסף לאותה מערכת חוקים עצמאית גם פן רצחני וגזעני של ערבים, הרי שאפשר רק לדמיין את מערכת הלחצים והאיומים שמולה מתמודדים אנשי רשויות החוק במדינה; שופטים, שוטרים וסוהרים.
התנגדות שב"כ להרעת תנאי המחבלים, מחשש למהומות, כפי שהמליצה הועדה שמינה השר לביטחון פנים לשעבר גלעד ארדן, מעמעמת גם את ההילה שלו. מצד שני ניתן להבין את הארגון על שאינו מעוניין לפתוח חזית שנייה, שתתווסף על זאת שהוא מנהל, בנחישות וברגישות, מול נוער הגבעות.
כדאי גם לזכור את הרוח הגבית אשר לה זוכים המחבלים מפסיקות בג"ץ בעניינם. אלו הנוגעות לתנאי כליאתם, כמו אלו המשאירות להם בית לחזור אליו, במקום שמשפחותיהם ייגלו אל הלא-נודע, וביתם ייהרס. זהו המצע שעליו הייתה יכולה להתרחש הבריחה מכלא גלבוע, שהיא רק הקצף על־פני המים. ועוד יש לומר כי הכמיהה האנושית לחופש חזקה יותר מכל חומה ומכשול.
התנפלות התקשורת על השב"ס באה לחפות על תמיכתה בפגישת שר הביטחון עם אבו-מאזן. פגישה שהייתה מלווה בהלוואה ישראלית, בלתי-חוזרת מן הסתם, של חצי מיליארד שקלים לרש"פ. המתקפה על השב"ס נובעת גם מהתנשאות התקשורת על ארגון זה, שאינו זוכה למעמד גבוה בחברה הישראלית. התקשורת לעומת זאת, שמיטב גידוליהם מרכיבים את הממשלה, נמצאת כיום בעננים. באווירה שכזו, שבה המחבלים מחוזרים ע"י ממשלת ישראל ובית המשפט העליון, אי אפשר לצפות שהסוהר, אשר על המשמרת, יגלה אחריות יתר ויערוך חיפושים יזומים בתאי הכליאה של המחבלים.
האוטונומיה שניתנה לאסירים הביטחוניים מזכירה באופן גרוטסקי את ספרו של אלכסנדר סולז'ניצין "אריכפלג גולג", המתאר את הניתוק בגולג כך: "מחרוזת איים זו שרבטה ופספסה את הארץ הסמוכה לה, נתקעה בעריה, נתלתה מעל רחובותיה… שם, באיי גולג, אבד להם [לאסירים] כושר הדיבור והם שמרו על שתיקתם". יש רק הבדל אחד בין מערכות הכליאה. בעוד שבבריה"מ הניתוק נכפה על האסירים הרי שבישראל המחבלים הם שבחרו מרצונם את הניתוק וגם את אופיו. מי ששותק כנראה אלו אנשי החוק המבוהלים. אפשר רק לדמיין את האמצעים שבהם נוקטים האסירים מול הסוהרים, שחלקם מתגוררים בערים מעורבות או שהם חלק מהמגזר הערבי.
מן הראוי לומר שאזור הנוחות שבו שוהים רוצחי יהודים, על חשבון משלם המיסים, לא נוצר בממשלה זו, אלא התפתח במשך עשרות שנים. הוא נגזר מהפגיעה המתמשכת בריבונות שאף היא בת עשרות שנים, והתירוץ שהיא לא נבלמה גם ב־12 שנים האחרונות כבר נהיה שחוק. כדאי גם לזכור שבריחה שכזו לא התרחשה ב־12 השנים הללו. מה שמלמד שלא רק לנפוליאון היה עדיף קצינים עם מזל, גם לעם ישראל עדיף שרים עם מזל. והמזל כידוע הולך עם הטובים. הרפיסות הלאומית שמפגינה ממשלה זו מותירה את אנשי החוק במדינה לנפשם, כאשר הם רואים שמנהיגי האסירים מרכיבים את הממשלה.
הרכב הממשלה ותלותה בגורמי טרור מובהקים אינו יוצר ציפיות למרדף אפקטיבי אחרי המחבלים הבורחים, ובוודאי שאינו טומן בחובו תקווה לעשיית צדק עם רוצחים בשם אידיאולוגיה. כאשר שר החוץ וראש הממשלה החליפי טס לחו"ל בזמן שאלפי שוטרים וחיילים מתרוצצים בשמש הקופחת, במקום לשבת לארוחת חג בחיק משפחותיהם, מתקבלת התחושה: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".
מסתבר גם שהדולצ'ה ויטה היא לא רק מנת חלקם של המחבלים. ישנם גם שרים הסבורים שהיא גם עבורם. ואם הם לא יתעשתו, יכול להיות שלא רק כלא גלבוע יהיה ארכיפלג, כל המדינה תפספס "את הארץ הסמוכה לה".
