בכל פעם שאני שומע בתקשורת או ברשתות החברתיות על "השסע בחברה הישראלית" (המהדרין מדברים עכשיו גם על "שסע בימין"), אני מנסה להיזכר מתי אי פעם נתקלתי או אפילו שמעתי על מישהו שנתקל בשסע עמוק כזה מחוץ לתקשורת או לרשתות החברתיות. כשאני פוגש אנשים אני מנסה למצוא את השסע הזה, ולא מצליח.
גם השסע העמוק בין דמוקרטים לרפובליקנים בארה"ב נתפס כעובדה מוגמרת. יש מי שטוענים שהוא עלול להביא בסופה של דבר לנפילתה של המעצמה החזקה בעולם. אלא שלפני קצת פחות משלוש שנים החליטו שלושה חוקרים אמריקנים לבחון את השסע הזה, וגילו תוצאות מעניינות. דניאל יודקין, סטיבן הוקינס וטים דיקסון ערכו סקר בקרב 2,100 אמריקנים – רפובליקנים ודמוקרטים. המשתתפים התבקשו לסמן מה דעתם במגוון נושאים, ובנוסף מה להערכתם התפיסה הרווחת באותו נושא בקרב אנשי המחנה הנגדי. עם התוצאות האלה הם התיישבו ובדקו מה הפער בין ההגדרה העצמית של כל מחנה ובין התפיסה שלו בעיני המחנה השני.
התוצאות היו מדהימות. הן רפובליקנים והן דמוקרטים העריכו שאנשי המחנה השני קיצוניים בדעותיהם הרבה יותר משתוצאות הסקר הראו. למשל, כשהדמוקרטים נשאלו כמה מהרפובליקנים חושבים שיש עדיין גזענות בארה"ב, הם ענו שרק מחצית מהם מכירים בכך; בפועל, 80 אחוז מהרפובליקנים חשבו כך. מנגד, רפובליקנים העריכו שרק מחצית מהדמוקרטים "גאים להיות אמריקנים"; למעשה, יותר מ־80 אחוז מהדמוקרטים ענו שהם גאים בזהותם הלאומית. מסקנת החוקרים הייתה שהמכנה המשותף לשני המחנות גדול משחושבים. הבעיה, כך נראה, אינה במציאות אלא ביחסי הציבור שלה.
אלה לא היו התוצאות המעניינות היחידות. משתתפי הסקר נשאלו גם לגבי מידת התעניינותם באקטואליה והשימוש שלהם ברשתות החברתיות. התוצאות היו חד־משמעיות: ככל שאנשים משכילים יותר, צורכים יותר חדשות ומשתמשים יותר ברשתות – מאפיינים שאמורים לכאורה לשפר את תפיסת המציאות שלהם – כך פערי התפיסה היו גדולים יותר.
התשובות של מי שצורכים חדשות באופן תדיר סטו מהמציאות כמעט פי שלושה ממי שצרכו חדשות רק לעיתים רחוקות. לשימוש ברשתות החברתיות הייתה תוצאה דומה, ופערים גדולים במיוחד בין דימוי למציאות התגלו בקרב מי שדיווחו שהם כותבים על פוליטיקה ברשתות החברתיות. הסקר עצמו מראה כמובן מתאם ולא סיבתיות, אולם לא מופרך להעריך שיש קשר בין הנתונים, ולהסביר אותו.
במחנה הדמוקרטי התגלה ממצא מעניין נוסף. בניגוד לתפיסה שככל שאדם משכיל יותר כך התפיסה שלו נכונה יותר, המצב בפועל הוא הפוך. נכונותה של התפיסה הדמוקרטית לגבי הרפובליקנים נחלשת ככל שרמת ההשכלה שלהם עולה. לפי הסקר, דמוקרטים ללא תעודת בגרות דייקו בהבנת הצד הרפובליקני פי שלושה יותר מאשר דמוקרטים בעלי תואר שני.
לא ידוע לי על מחקר דומה שנערך בחברה הישראלית, אבל יש לשער שאם יערכו אצלנו סקר דומה על הפער בין התפיסה למציאות, התוצאות יהיו דומות. לא מעט מכוני מחקר מתפרנסים יפה מחקירת "השסע בחברה הישראלית", אבל נדמה שהם בעיקר מניחים את קיומו של השסע ועוסקים בניתוח מרכיביו, ולא בוחנים עד כמה הוא עמוק. כפי שראינו בארה"ב, העיסוק האקדמי לא בהכרח תורם להבנה נכונה יותר של המציאות. וזו לא רק האקדמיה. גם בארצנו, כלי התקשורת מציפים שוב ושוב את המתחים והמחלוקות בחברה. גם בישראל, מי שעוסק בפוליטיקה ברשתות החברתיות נחשף בעיקר למידע מכעיס או מרגיז שקשור לאנשי המחנה השני. אבל אלה בועות, שלא בהכרח משקפות את המציאות.
ייתכן שהיו בעבר שסעים כאלה. בסוף שנות התשעים, עוד לפני עידן הרשתות, לא הייתי זקוק לכלי התקשורת כדי לחוש את העוינות ברחוב כלפי חובשי כיפה או לובשות חצאית. זה לא המצב כיום. ולא שאין מחלוקות – ודאי שיש. בכל שולחן שבת, פגישת סלון או פרלמנט בית קפה, אפשר לשמוע ויכוח שעלול להחריף ולהתלהט. אבל ויכוח אינו שסע. "שני יהודים – שלושה בתי כנסת" הוא אומנם אתוס יהודי ידוע, אבל אתוס חשוב וחזק יותר הוא "כל ישראל חברים".
