מהומות ראש השנה בכמה מבתי הכלא הביטחוניים ומראה ההצתות בכלא רמון ובכלא קציעות החזירו אותי כ־17 שנים לאחור, לימיי כמילואימניק צעיר. בטרם חוק המילואים החדש נקראו אז חיילי מילואים למשימות שאיש לא היה מעז להטיל היום אפילו על חיילים בסדיר. אחת מהן הייתה אבטחת מתקני כליאה של אסירים ביטחוניים, כלומר מחבלים, ובמקרה שלנו – בקציעות.
המשימה עצמה הייתה קלה. במשך השבועיים ששהינו במקום לא עבדנו קשה מדי. בדרך כלל אבטחנו את הסוהרים שהיו אחראים על האסירים במתחמי הכליאה. בשאר הזמן ליווינו אסירים שנלקחו לבתי המשפט או שהועברו לבתי כלא אחרים. רק במבט לאחור, לאחר שסיימנו את שירות המילואים ושוחחנו בינינו על מה שראינו, הבנו עד כמה בעייתית המציאות שנחשפנו אליה בין הגדרות בכלא הדרומי.
בשנים שחלפו מאז חלו לא מעט שינויים בכלא קציעות. המרכזי שבהם היה העברתו, יחד עם כלא עופר וכלא מגידו, מאחריות חיל המשטרה הצבאית לאחריות השב"ס. אף על פי כן, מהדיווחים בתקשורת במשך השנים וממאורעות הימים האחרונים עולה שלא מעט ממחזות האבסורד שנחשפנו אליהם בימים הרחוקים ההם נמשכים עד עצם היום הזה.
האבסורד העיקרי שהתגלה לנו הוא האוטונומיה הרבה שהמחבלים הכלואים נהנים ממנה בניהול חייהם בבתי הכלא. הנהגת האסירים הפלסטינים נבחרת בבחירות דמוקרטיות, וכל אחד מהמחבלים רשאי להשתתף בהן. מדהים לא פחות הוא שיתוף הפעולה של כל הרשויות עם התארגנות המחבלים על בסיס השתייכותם לארגוני טרור. כל מחבל שמגיע לכלא מודיע לאיזה ארגון הוא שייך, וההנהגה של אסירי הארגון מקבלת עליו חסות. מאותו רגע האסיר מיוצג בידי אנשי ארגון הטרור שבחר להשתייך אליו, גם אם טרם כניסתו לכלא לא היה קשור לאף ארגון. מבחינה רשמית, נציגי הארגונים ומנהיגי האסירים בבתי הכלא הם אומנם אסירים ככל אסיר אחר, אך למעשה הם מחזיקים בידיהם כוח רב. באחד מימי המילואים בקציעות היינו עדים לשיחה בין קצין בכיר בכלא ובין אחד ממנהיגי האסירים. אילולא הדרגות על כתפי הקצין, לא היה כל סימן לכך שהוא בעל הסמכות בין השניים.
ההכרח להחזיק בכלא הישראלי מחבלים פלסטינים רבים מציב בפני מדינת ישראל אתגרים לא פשוטים. ניהול אסירים רבים כל כך תוך כדי שמירה על הכללים והמשמעת, מניעת ניסיונות בריחה וגם הקפדה על צלם אנוש, הוא משימה כבדה. אולם דומה שכבר שנים רבות, הדרגים המקצועיים האמונים על המשימות הללו, וכן הדרגים המדיניים הממונים עליהם, בוחרים בדרך הקלה. הם מעדיפים להיכנע לרבות מדרישות האסירים בתמורה לשקט תעשייתי. גם הפרות סדר ומהומות בבתי הכלא מסתיימות לא פעם לאחר משא ומתן עם האסירים, ובתמורה להקלות ניכרות. לעיתים ההבנות מושגות באופן רשמי, ובמקרים אחרים מתקבלות הסכמות שבשתיקה, בחצי קריצת עין.
כך למשל, באופן רשמי נאסר על המחבלים להחזיק בכלא טלפון סלולרי. האיסור נאכף רשמית, אך בפועל חלק מהניסיונות להבריח מכשירי טלפון לכלא נוחלים הצלחה. כדי להפוך את ההברחות לחסרות ערך הותקנו בחלק מבתי הכלא משבשי קליטה סלולרית, שנועדו למנוע שימוש במכשירי הטלפון המוברחים. אולם לפחות לפי חלק מהדיווחים הם לא הופעלו בכלא גלבוע, עקב חשש של הנהלת הכלא מפריצת מהומות בקרב הכלואים.
כך, גם כשהדרג המדיני ושירות בתי הסוהר מבקשים לקחת את המושכות לידיים, ההתנגדות האלימה של המחבלים הופכת את המשימה למורכבת. מראות האגפים המוצתים בכלא רמון ובכלא קציעות הם תוצאה ישירה של אופן ניהולם של בתי הכלא הללו לאורך כל השנה. מי שהתרגלו לשלוט באופן ניהול חייהם לא מסוגלים לקבל מרות לאחר ששישה מחבריהם ברחו מהכלא. כיצד אפשר להחזיר לבקבוק שד שמסתובב חופשי כבר שנים?
בריחת ששת האסירים והמהומות שפרצו בבתי הכלא הן איתות אזהרה בוהק למקבלי ההחלטות, בדבר הצורך בשינוי תפיסה מהותי בכל הנוגע לכליאת מחבלים בישראל. נורמות של שנים לא ישתנו ביום אחד, אולם המגמה חייבת להיות ברורה: אם בתוך שבועיים־שלושה יחזרו בתי הכלא לשגרה, האירוע הקשה הבא מחכה מעבר לפינה.
תחנה על חוט
מדרש מפורסם העוסק באווירת הימים הללו, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, קובע שדינם של רשעים וצדיקים נחתם כבר בראש השנה, מי למיתה ומי לחיים. הבינוניים, לעומתם, תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. אך מה פירוש הביטוי הזה, "תלויים ועומדים"? אחד ההסברים ששמעתי לכך בילדותי היה מעט ציורי: הבינוניים הם כאדם שעלה לגרדום, החבל כבר נכרך סביב צווארו, וכעת כל שנותר הוא לשחרר את המנוף שיפתח את הדלת שתחת רגליו. כך גם הבינוניים, תלויים אבל עדיין עומדים. אם ייחתך דינם למיתה לא נדרש הרבה כדי שיבוצע גזר הדין, אך עוד לא אפסה תקוותם לרדת מן הגרדום.
לפי המסורת, "בינוניים תלויים ועומדים" לכל היותר עשרה ימים, מראש השנה ועד יום הכיפורים. תחנת הרדיו של גלי צה"ל, לעומת זאת, נמצאת במצב דומה כבר חודשים. רשמית הוחלט על סגירתה, אך הביצוע בפועל תקוע בגלל מחלוקת משפטית. תחילה היה נדמה שהעיכוב הוא למורת רוחו של מקבל ההחלטה, שר הביטחון גנץ, אך כעת נראה שהוא התאהב במצב שנוצר: גורל התחנה תלוי על בלימה, ושדרניה ועובדיה מוחזקים כבני ערובה. נוח לגנץ שהתחנה הפכה מגוף תקשורת עצמאי למערכת צייתנית שמתאמצת לא להרגיז את השר הממונה עליה.
אך מה שנוח לגנץ רע לתקשורת הישראלית. את גלי צה"ל היה צריך לסגור מזמן. אך אם שידוריה נמשכים, יש לקבל את ההחלטה רשמית ולמסור אותה בפומבי. המודל שגלי צה"ל פועלת בו כיום, עם מפקדת ממלאת מקום ותחת עננת סגירה תמידית, רע לתחנה, רע לחופש העיתונות ורע לתקשורת הישראלית כולה. אסור לקבל אותו כמציאות קבועה.
מחיר ההצלחה
בכל הזהירות המתבקשת, ובלי לפתוח פה לשטן, אפשר להעריך שהגל הרביעי של מגפת הקורונה נבלם. מקדם ההדבקה ירד במהלך ראש השנה מתחת ל־1, כלומר ממצב של מגפה בהתפרצות עברנו למצב של מגפה בדעיכה.
עוד רחוקה הדרך אל סופו המוחלט של הגל הרביעי, אך לנוכח קצב התקדמות מבצע החיסון השלישי סביר להניח שבקרוב נתחיל לראות ירידה ממשית גם בנתוני התחלואה הקשה והפטירות. אסטרטגיית הבלימה הרכה שהכריז ראש הממשלה נפתלי בנט, שעיקרה השתלטות על המגפה ללא הטלת סגר, השיגה ככל הנראה את מטרתה למרות הספקות של רבים מאנשי המקצוע. מעל התחזית האופטימית הזו צריך להציב כוכבית גדולה של אזהרה, משום שהנתונים עוד לא לוקחים בחשבון את פתיחת שנת הלימודים ואת ראש השנה, אך האופטימיות הכללית בהחלט במקומה.
אבל רגע לפני פתיחת השמפניות חובה לזכור את מחיר הבלימה הרכה: מאות נפטרים מקורונה, ואלפי חולים קשה ששילמו את מחיר סירוב הממשלה להטיל מגבלות חמורות על המשק. האם מישהו שאל אותם? האם מישהו בדק מה הציבור מעדיף? מדוע איש מהשרים, ובראשם ראש הממשלה, שר האוצר אביגדור ליברמן ושר הבריאות ניצן הורוביץ, לא התייחס עד היום למחיר ההחלטות שקיבלו?
לפני שהממשלה משווקת לנו את ההתמודדות עם הגל הרביעי כהצלחה כבירה, מגיעות לציבור תשובות לשאלות הקשות. הקורונה היא כוח עליון, אך הטיפול בה הוא מעשה ידי אדם, ומי שקיבל את ההחלטות צריך לעמוד ביושר ובאומץ מול המחיר הקשה של הבחירות שלו.
