זה לא סוד שבישראל מבינים כי מבצע שומר החומות לא השיג את האפקט הנדרש, זה גם לא סוד שישראל לא רוצה עימות צבאי אבל המציאות בשבוע החולף מעמידה אותה בפתחו של אחד כזה כמובן,. זה נכון שששת האסירים שנמלטו מבתי הכלא לא קשורים בשום צורה לחמאס, חמישה מהם שייכים לג'יאהד האיסלמי הפלסטיני וזכרייה זביידי לא שייך לאף ארגון שקשור לרצועה, אבל בחמאס מבינים כוחה של תהודה ורואים איך הפכו המחבלים במנוסתם לגיבורים בעולם הפלסטיני.
יחיא סינוואר מנהיג חמאס ברצועה, בעצמו מחבל כלוא ששוחרר בעסקת שליט הארורה, מבין היטב מה המשמעות של אסירים ביטחוניים בעולם הפלסטיני ולא יכול שלא לנצל את עלילת הסרט המוצלח הזה. סינוואר היטל בישראל וטרח להבהיר באמצעות המצרים כי הוא רוצה שקט והסדרה לטווח ארוך אבל הוא גם לא יפספס הזדמנות לצאת לעימות ולגרוף אהדה בקרב הפלסטינים שלא תומכים בארגון הטרור שהוא מנהיג.
השאלה הגדולה שנשאלת היא מי מפזר את האמירות לפיהן ישראל נערכת למבצע ברצועה? מי מתדרך את האולפנים? ביום שישי האחרון פרסם עמית סגל באולפן שישי שישראל נערכה למבצע ברצועת עזה. גם אם הרעיון הזה עובר במוחו של ראש הממשלה נפתלי בנט צריך להגיד ביושר – הוא לא על דעת מערכת הביטחון, לא על דעתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי וגם לא של שר הביטחון בני גנץ. (אגב, החזרת מלאי כיפות הברזל שהתעופפו במבצע שומר החומות לא קשור להיערכות למבצע זה מלאי שישראל חייבת לחדש ולשמור כחלק מההיערכות שלה). לכן סביר להניח שראש הממשלה וסביבתו רצו להשיג מחיאות כפיים אבל בפועל מה שהציבור צריך לדעת זה שלמרות התקופה הקשה שאנו חווים, נפילתו של בראל חדריה שמואלי ז"ל בנסיבות מביכות, בריחתם של המחבלים בנסיבות מביכות, פגישותיו של שר הביטחון עם אבו מאזן בנסיבות מביכות והחזרת ההקלות לרצועת עזה בנסיבות מביכות, ולמרות יחידות הטרלול הליליות והפרחת בלוני התבערה ששורפים את שדות החקלאים בדרום ולמרות שחמאס מאפשר לגא"פ לשגר רקטות לעבר ישראל, אנחנו לא בדרך למבצע צבאי, לפחות לא כזה שאנחנו ניזום. ואם יגיע מבצע צבאי שכזה בימים הקרובים הרי שהוא יתחיל ביוזמת האוייב ויסתיים ביוזמתו כי שריר כל כך מאומן של מדינה שמאוהבת בשקט, גם במחיר של שחיקה, קשה להרפות בפרק זמן קצר.
