הבריחה מכלא גלבוע בערב ראש השנה היא ביזיון חמור עד כדי כך שתיאוריות הקונספירציה נשמעות משכנעות אפילו לאדם לא חשדן כמוני. מדובר בצירוף בלתי הגיוני של כשלים: בית כלא שנבנה על כלונסאות שתחתיהם חללים גדולים; פרסום המבנה הארכיטקטוני של הכלא באינטרנט; חוסר היכולת להבחין בפעולות חפירה שנמשכו חצי שנה; כליאתם של אסירים תושבי ג'נין בכלא קרוב כל כך למקום מגוריהם; בקשתו התמוהה של זכריה זביידי מהפת"ח לעבור לתא של חמישה אסירי הג'יהאד האסלאמי שלא הדליקה נורה אדומה; העובדה שסביב כלא גלבוע לא מפטרלות מכוניות אבטחה דרך קבע; התרדמה שנפלה על שומרת המגדל בדיוק בשעה שהמחבלים נזקקו לאדישותה.
כל אלה משדרים תחושה שבכירים בכלא שיתפו פעולה עם המחבלים הבורחים. האמת היא שזה ההסבר שנעים לנו לשמוע, כי הוא מגביל את האחריות למחדל לכמה אנשים ספורים. האפשרות האחרת, שכל הכשלים שנמנו כאן קרו מתוך אדישות של האנשים המעורבים, אומרת שהמחדל מקיף הרבה יותר אנשים והוא שורשי הרבה יותר מחטא זדוני.
הצרה החמורה היא שאיש לא ממש מתפלא או מזדעזע; הבריחה של ערב ראש השנה היא רק עוד נדבך במסכת ארוכה של כישלונות בישראל, שיש לה מכנה משותף ברור: רצון "להכיל", לא להתעמת כדי לא לשלם את מחיר העימות. התוצאה היא מחדלים קשים שיאלצו אותנו לשלם בעתיד מחירים גבוהים בהרבה, כשהעימות ייכפה עלינו.
הגישה הזו מאפיינת גם את העמידה מול רצועת עזה. כשהעזתים מתגרים בנו הם לא באמת חושבים שהם חזקים מאיתנו. הם עושים זאת כדי שהרצון להימנע מעימות או מהסלמה יגרום לנו לשלם את המחיר שהם מעוניינים בו. "הכלת" האירוע רק תביא אותם להחריף את הצעדים שהם נוקטים כדי למשוך את תשומת ליבנו. מסקנה: כדאי להכות בהם חזק כשהפרובוקציה עדיין קטנה, ולא להרפות עד שהם יבקשו שנפסיק.
זה נכון גם לגבי פרעות ערביי ישראל בזמן מבצע שומר החומות. אין מדינה שפויה שלא הייתה מגיבה בתקיפות ובחריפות על מעשי לינץ' וניסיונות לינץ' של אזרחים באזרחים אחרים. זה נכון לגבי פורעים ערבים בדיוק כמו לגבי פורעים יהודים; אם כי, כידוע, אין סימטריה בהיקף מעשי הטרור משני הצדדים. אבל אנחנו השתדלנו "להכיל" את האירועים ובכך "להכיל" גם את האיתות המסוכן של חוסר האונים שהפגינה המשטרה.
זה קורה גם מול ההשתוללות חסרת הרסן של עולם הפשע בחברה הערבית, שלא נרתע מהאיומים במבצעי אכיפה מיוחדים, והורג בלי שום בעיה את מי שאנשיו מעוניינים להרוג, ובכלל זה גם חפים מפשע שבמקרה נקלעו לזירה. גם שם שולטת מדיניות "הכלה" שלא רצתה להתעמת עם הבעיה כשעוד הייתה קטנה, ועכשיו תידרש להתמודד איתה כשהיא בגודל בינוני, ואם לא תעשה זאת תיאלץ להתמודד איתה כשהיא גדולה מאוד.
להבדיל אלפי הבדלות, זה נכון גם כלפי יהודים חרדים שלא מוכנים לקבל את תקנות הקורונה, או ממאנים להתגייס לצבא אם אינם לומדים ברצינות בישיבה, או מסרבים ללימודי ליבה בניגוד לחוק הקובע שאין לתקצב את מוסדות החינוך שאינם מלמדים אותם. זה נכון גם כלפי מתנחלים שעולים על הקרקע בזמן ובמקום שמתחשק להם, שהרי מצוות יישוב ארץ ישראל לא נזקקת לאישור מהשלטונות. וכשהמדינה מעזה להתעמת עם הצעירים האלה, בחלק מהמקרים התגובה היא אלימה. בקיצור: יותר מדי פעמים, אכיפת החוק נדחית מפני החשש להתעמת.
לגבי כל המקרים האלה נכונה אמרתו של וינסטון צ'רצ'יל מול קודמו, נוויל צ'מברליין, שהסכים לוותר לגרמניה על אוסטריה ועל חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה "כדי למנוע עימות". צ'רצ'יל אמר אז: "נדרשתם לבחור בין חרפה למלחמה. בחרתם בחרפה, אבל גם מהמלחמה לא תימלטו!".
אם המצב יימשך בכל הזירות שמנינו, החרפות ילכו ויחריפו, ואיתן גם עוצמת המלחמה שניאלץ לבסוף להילחם מול כל הקמים על ריבונות ישראל גם יחד, אויבים מבחוץ ואזרחים מבית. צריך לקוות שהזעזוע מהבריחה של ראשית השבוע יספיק כדי לחולל שינוי לא רק בשירות בתי הסוהר, אלא בכלל המערכות שסובלות מההכלה והרצון בשקט.
