"אני מְפַזֵּר אֶת יום הַכִּיפּור עַל פְּנֵי כָּל הַשָּנָה", כתב יהודה עמיחי, וגם אנו, טוב לנו שניקח מעט מהיום הזה לכל ימות השנה.
השער ליום הקדוש הוא מעמד תפילת כל נדרי. התרת הנדרים היא היא הסרת המסכות, הגאווה והדעות הקדומות, ובעיקר – ההכרה שהיום מותר, ויש שיגידו מוכרח, להתפלל עם כולם. יום הכיפורים הוא יומו של העם. תפילותיו בלשון רבים. בנוסח הווידוי כולנו מודים גם בחטאים שלא עשינו. "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי". גם גדולי הצדיקים, מי שלא נגע בהם חטא, מתוודים – ככלל ישראל.
זהו יומם של השבים. הדרך אל בתי הכנסת ואל מנייני החצרות מתרחבת והולכת. רבים ממי שאינם מבאי בית הכנסת מבקשים לגעת במה שהמשורר אברהם חלפי כינה "הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים".
יום הכיפורים הוא גם יום חשבון נפש לאומי. לצערנו, אף שבמובנים רבים מדינת ישראל איתנה מאי פעם, השיח הציבורי והתודעה השלטת חפים מכבוד ומסבלנות. אנו חוסמים איש את רעהו, מבטלים אישה את רעותה, מתעלמים מהזולת ומכאבו של האחר, מרימים את קולנו ומקלידים דברי בלע.
מיום הכיפורים הזה ועד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, מוטל עלינו לעמול לפתוח פתח ולהקשיב לדעות אחרות, לעמדות אחרות. לכל אורך היום, תוך תפילה ותענית, אנו מודים בפה מלא שהצדק אינו נחלתנו הבלעדית. אנו עומדים ומתוודים על חולשותינו, על פצעים שהפכו לצלקות, ועל אלה שנותרו מדממים. ואומנם, כציבור וכפרטים, זהו הזמן להתייצב לסליחות: אלו ששכחנו לבקש, אלו שמיאנו לקבל. מתוך האמונה שאנשים אחים אנחנו. גם בימים האלה, במיוחד בימים האלה, אני סמוך ובטוח שאם נשכיל להציע סליחה ולסלוח לאלו המציעים לנו אותה, נוכל לכל משימה. נלמד לנטרל את שנאת החינם, הפלגנות והקיטוב, עם עין טובה ולב חומל, אוהב ומבין. ומדוע שלא נעשה זאת בכל יום, במשך כל השנה?
לשם כך עלינו לפזר את יום הכיפור על פני כל השנה. לשנות את הלך הרוח, לבנות מנגנוני הידברות, לחבר ולהתחבר, ובעיקר – להקשיב יותר לזולת וקצת פחות לעצמנו. אם לא נעשה זאת, נסכן את המרקם החברתי שלנו, את לכידות השורות, את יכולתנו לעמוד איתנים מול אתגרים מבית ומחוץ, כפי שנאלצנו לפני קרוב ליובל שנים, בעצם הימים הללו, עת הופתענו והותקפנו מצפון ומדרום במלחמה האיומה ההיא.
את ספרו "מלחמת יום הדין" כתב אבי, חיים הרצוג ז"ל, נשיאה השישי של מדינת ישראל, כדי למחות את הרושם המוטעה שהותירה המלחמה. הוא ביקש להוכיח שזו הייתה "ההצלחה הצבאית הישראלית המרשימה ביותר". אף שהוכינו קשות – שרדנו וניצחנו.
כאז כן היום, החברה הישראלית זקוקה לניצחון. ניצחון פנימי. כן, אנחנו חבולים מעט אחרי כשנתיים של מערכות בחירות ומאבקים מפלגתיים שהעמיקו את הפער בינינו, שנתיים של סדקים, ושל מגפה איומה אחת. האיום הפנימי הוא הקיומי ביותר, והיום הזה, יום הכיפורים תשפ"ב, הוא ההזדמנות להיאבק בקונספציה הזאת, ולהתחיל פרק חדש ביחסי הגומלין בינינו לבין עצמנו.
בגלל היכולת הזו ללמוד ולצמוח מיום הכיפורים, ולמרות הדין ואימת המשפט, לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים. אנו שמחים בכפרה. אנו לובשים לבן, נדמים למלאכים, מקווים ומאמינים שנזוכה בדין ונהיה טובים יותר, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ברוח זו כתבה המשוררת סיון הר שפי שיר וידוי, שמח דווקא, הנקרא "עם יד על הלב": "אָהַבְנוּ. בָּגַרְנוּ. גָּדַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ יֹפִי. הֵבֵאנוּ וְהִשְפַּעְנוּ. זִכִּינוּ. חִלִּינוּ. טָבַלְנוּ אֶמֶת. יָעַצְנוּ טוֹב. כָּסַפְנוּ. לָמַדְנוּ. מָעַדְנוּ נָפַלְנוּ? – סָמַכְנוּ עָלֶיךָ. פָּעַלְנוּ, צִפִּינוּ, קִוִּינוּ אוֹרְךָ. רָשַמְנוּ שֶהִבְטַחְתָּ. שֶלְּךָ תָּמִיד, תְּמִימֶיךָ".
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל. מי ייתן שתהא השנה הבאה עלינו שנה של חיבור, בריאות ושגרה ברוכה. שנת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה.
