תקופת החגים האינטנסיבית שבה חג רודף חג, זורקת רבים מאתנו לחוויות ילדות שנצרבו בנו מגיל מאוד צעיר. ימים של חג הם גם מעין קולטני זיכרונות שנצרבו בנו מימים רחוקים, והולכים אתנו מאז. פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו על מקומנו היום למול אותם רגעי עבר מתוקים יותר או פחות. האם גם אנו מעניקים או רוצים להעניק לילדינו, זיכרונות חג דומים לאלו שאספנו אנו בימי ילדותנו?
בערב יום הכיפורים הזה אני נזרק לחוויה יוצאת דופן, שזיכרונה רק הולך ומתעצם בי עם השנים, מבית הכנסת 'בית אל' ליוצאי לוב בבת ים, בו התפללתי עם משפחתי כל ימי ילדותי ובחרותי.
השעה היא שעת דמדומי הערב של מוצאי יום הכיפורים. תפילת הלחש בה כל יחיד ויחידה מתפללים את מילותיה של תפילת הנעילה, אולי התפילה הקדושה והמרגשת ביותר של השנה כולה, בדיוק הסתיימה. ובדיוק בשעה הזו התחילה תכונה לא שגרתית בבית הכנסת: רבים מהגברים המאכלסים את אולם בית הכנסת, התחילו זזים ממקומותיהם ומחפשים את דרכם החוצה. בראש היוצאים היו הגברים המבוגרים יותר, הסבים בעלי המשפחות הגדולות. במקביל, גם הנשים שאכלסו את עזרת הנשים, החלו יוצאות ממנה ויורדות מטה. השיירה הזו יצאה לחצר בית הכנסת.
סבי, הגיע לפינת החצר, ממש מתחת לחלון הגדול של בית הכנסת שהיה פתוח לאולם התפילה הגדול שבקומה השנייה של הבניין. שם, חיכתה לו סבתא טוני.
סבתא טוני שאותה פגשנו לאורך כל השנה בעיקר מבעד להררי סירים ומחבתות במטבח שבו הפליאה בבישוליה שהיו נשלחים למרחוק למשפחה הקרובה והרחוקה, פתאום הופיעה בבגד לבן, כשדוק של שלווה ונעימות ניבט מעיניה. אור עדין שהביע אושר כמוס עלה מפניה, שעה שהחלו להתקבץ סביבה בנותיה ובניה שבאו מקרוב ומרחוק. ברגל כמובן.
סבא נעמד ליד סבתא, והתחיל פורס מעלינו את טליתו הגדולה. לאט לאט נקבצו כל בני המשפחה, ששיקפו מנעד זהויות רחב ביותר בתוך החלוקות הישראליות הרגילות: חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים, בנים ובנות, חתנים וכלות, נכדות ונכדים. כולן וכולם, הסתופפו תחת טליתו הגדולה של סבא. והיה ברגע הזה רגש עמוק של אחווה משפחתית ושל זיקה עמוקה למסורת ולריבונו של עולם, שטשטש והעלים כבמטה קסם את כל ההבדלים, הפערים והשוניות שאנו כה מרבים להתעסק בהם ולנבור בהם לאורך השנה כולה. ברגע הזה, היינו פשוט משפחה אחת שמסתופפת תחת טליתו של סבא, ברגעים שלפני תפילת הנעילה של מוצאי יום הכיפורים.
כל השאר פשוט לא היה רלוונטי.
"יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך…"
כל כך הרבה מבטים התחלפו בין כולנו ברגעים האלו. כל אחד מהרהר בליבו ובעיניו את תפילותיו, כאביו ותקוותיו, עבור עצמו ועבור אהוביו, ברגעי סיומה של שנה ובתפילה חרישית שהשנה שעומדת בפתח תיטיב אתנו את שעותיה.
"… ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"
החיבור הזה שבין הכלה רחבה לבין נגיעה בקדושה. החיבור בין הטלית הפרושה שמסמלת טוהר וקדושה, לבין כל מי שמסתופף מתחתיה ללא שום שיפוטיות או הקטנה, ללא שום היררכיה של מי בפנים ומי בחוץ.
יש להודות בכך שבדרך כלל, בית הכנסת הוא מרחב שיוצר ומשמר הפרדות: הפרדות מגדריות וגם הפרדות מגזריות. אבל דווקא ברגעים הללו, רגעי הקדושה והמחילה של שלהי יום הכיפורים, נוצר לפתע משהו אחר: אימהות ואבות עמדו אלו לצד אלו ולצד בניהם ובנותיהם, וכל המשפחה כולה הפכה להיות ישות אחת שנותנת לכל אחד מאתנו מקום בתוכה תחת טליתו הגדולה של סבא, וגם – זו היתה התחושה – תחת כנפי השכינה.
הרגע הזה מבחינתי מהווה רגע של השראה לא רק ביחס לבית הכנסת, אלא גם ביחס למרחב הישראלי בכללותו. בחברה הישראלית העכשווית, היהדות בדרך כלל היא הדבר שעליו אנחנו נוהגים לריב. סוגיות שונות בענייני יהדות כדוגמת דת ומדינה, נישואין וכשרות, היחס ללהט"ב ונושאים רבים נוספים, הם נושאים שמפצלים בינינו ויוצרים קיטוב חברתי ומחנאות אידאולוגית לכיוון כזה או אחר.
האם אנחנו מסוגלים לדמיין גם יהדות אחרת? כזו שבראש ובראשונה מייצרת דווקא מרחב של מפגש? שמכהה ומגשרת על פני המחלוקות ומאפשרת לנו לחוש רגשות של אחווה וקירבה זה לזו, ולאו דווקא יריבות או פערים אידיאולוגיים?
יהדות כזו שפרושה מעלינו, כמו טלית אחת גדולה ורחבה שלכולן ולכולם, ממש כך, יש מקום מתחתיה ובתוכה.
ביום הכיפורים הזה, גם את התפילה הזו מותר לנו לשאת.
