מאז ומעולם, ביקשו מדענים ואנשי רוח לאפיין את העולם. הם חיפשו עקרונות אוניברסליים המתארים את מהות הקיום. רבים מהם ביקשו למצוא נוסחה אחת כוללת, באמצעותה ניתן להסביר את המציאות ואת ראשית הדברים. כך למשל סברו הפילוסופים היוונים הקדמונים. תאלס, מראשוני הפילוסופים במאה השישית לפנה"ס, קבע ש"הכל מים". פיתגורס טען שהכל נמצא במספרים. הרקליטוס סבר ש"הכל זורם" ונמצא בתנועה מתמדת. גם בחז"ל ניתן למצוא גישה דומה, שמעון הצדיק היה אומר "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". על דרך זו, ביקשו לאפיין את נפש האדם ורצונותיו. אריסטו חשב שהאדם הוא "חיה חברתית". בקפיצה קדימה בזמן, חשב שפינוזה שמה שמניע את האדם הוא "הקונאטוס", שאיפתו של כל חפץ לשרוד ולהתמיד בקיומו. ניטשה טען שלאדם יש "רצון לעוצמה". הפסיכולוגים של תחילת המאה הקודמת ביקשו לגלות את המאוויים האנושיים הפנימיים. פרויד ראה במיניות וביצרים את האלמנטים המרכזיים באדם. אלפרד אדלר אפיין את האדם כאינדיבידואל סובייקטיבי בעל מטרה ורצון להשתייך לקהילה. ויקטור פרנקל, עוד בטרם עבר את זוועות השואה, טען שהשאיפה למשמעות היא הראשונה במעלה. ישנן עוד הגדרות רבות, בהתאם למספר הדיסציפלינות המבקשות לאפיין את האדם והעולם.
הרב קוק אפיין את האדם, במה שניתן לכנות "הרצון לתשובה". על מנת להבין את החדשנות ההגותית והפסיכולוגית שבהגדרה זו, מן הראוי לבחון את מושג התשובה במשמעותו הרווחת כפי הנהוג במסורת ישראל. לרוב מתפרשת התשובה כתיקון ובקשת מחילה על חטאים שביצע האדם, עד כדי חזרתו אל דרך ההלכה והאמונה. וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד". הגדרה זו אומנם מקובלת על הרב קוק, אך היא הגדרה טכנית והלכתית. לדעתו, התשובה הקיומית היא דבר גדול פי כמה. התשובה האידאלית היא לדידו – התשובה האותנטית. האותנטיות והתשובה הן מילים נרדפות עבור הרב קוק. וכדבריו בספרו אורות התשובה: "התשובה הראשית… היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים".
האותנטיות – אותו מרחב אליו שואפים להגיע רבים, היה נס הדגל של הפילוסופיה הקיומית אשר תפסה תאוצה במהלך המאה העשרים – האקזיסטנציאליזם. האותנטיות על פי פילוסופיה זו, היא בחירה באמת ובמשמעות הפנימית, שיבת האדם אל עצמו. בניגוד לאמת האובייקטיבית, האותנטיות מחפשת אחר האמת הסובייקטיבית של האדם האינדיבידואל. מכאן, שמה שאותנטי לאדם אחד, אינו בהכרח אותנטי לאדם אחר. ז'אן פול סארטר ביטא את אחד הרעיונות המזוהים עם האקזיסטנציאליזם: "הקיום קודם למהות". לאדם אין תכלית קבועה מראש, קיומו הוא תכליתו, וכל אדם זכאי ומחויב לבחור ולעצב את חייו, וכדברי ניטשה: "האדם נעשה למה שברצונו להיות". על הרלטיביות של גישה זו עמדו המבקרים של הפוסט-מודרנה.
גם הרב קוק מקדיש קטעים רבים במשנתו המעלים את האותנטיות על נס. ולדוגמא: "האדם מוצא את עצמו בעצמו"; "את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא"; "כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי". קטעים אלה מעידים על החשיבות הרבה שראה בבניית האני האישי האינדיבידואלי ובגילוי העצמי, ואת היחס הייחודי שלו לרצון האדם.
אך האותנטיות של הרב קוק שונה בתכלית מהאותנטיות האקזיסטנציאלית. אם בחלק מהגישות המדעיות והפסיכולוגיות ישנו ניסיון לבצע רדוקציה, היינו תיאור פעולות האדם כנובעות מפעולות ביו-כימיות בתוך גופו החומרי, הרי שהרב קוק מבקש לבצע את מה שנכנה "רדוקציה נשמתית". לדעתו הנשמה היא המאפיינת את האדם. שאיפתה המרכזית של הנשמה היא הרצון לתשובה. "התשובה היא שיבה אל המקוריות", כותב הרב קוק. והמקוריות, האותנטיות של הנשמה, המצב אליו היא מבקשת לחזור, הוא "קרבת אלוהים". כעת ניתן להבין את הגדרת האותנטיות השונה של הרב קוק ושל האקזיסטנציאליזם: בתפיסה הקיומית על האדם להתגבר על הבנאליות של הקיום ולהמציא את משמעות חייו; אצל הרב קוק על האדם להתחבר למשמעות חייו, להתחבר לשורש נשמתו, לצלם אלוקים שבקרבו – זו היא האותנטיות העברית.
לאור הגדרת התשובה, ניתן להבין גם את הגדרת החטא על פי הרב קוק. בפרשנותו הייחודית הוא קובע כי: "חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו […] מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו". הניכור והבריחה מחיים אותנטיים, חיים המחוברים לנשמת האדם, הם לדבריו החטא הראשון בהיסטוריה. וכפי שכתב בספרו אורות התורה: "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת". יש שראו במשפט זה, רמז לסופר חיים נחמן ביאליק.
מכאן מובן מדוע האותנטיות האידאלית עבור הרב קוק היא התשובה. התשובה היא גילוי עצמי, מסע קיומי של האדם אל האינדיבידואל הייחודי שבו. אך מסע זה אינו רנדומלי או רלטיבי כמו בפילוסופיה האקזיסטנציאלית. הוא גם אינו פעולה הנובעת מייראה או מכפייה חיצונית. לדעת הרב קוק "התשובה אינה באה למרר את החיים, כי אם להנעימם". הנעימות נובעת מהאותנטיות של פעולת התשובה, מהטבעיות שלה. התשובה היא "גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה".
פועל יוצא של תשובה אותנטית הוא השמחה והאופטימיות. לדעת הרב קוק העולם מטבעו הוא טוב ושמח: "בכללות העולם הכל הוא טוב ממש"; "ההוויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההוויה הפנימית כולה". כאשר האדם מחובר באופן אותנטי לנשמתו ולטוב הכלול בה, יש בכוחו גם לזהות את הטוב הסובב אותו. הוא מצוי במצב של מודעות, הלימה והרמוניה. מצב זה מוליד שמחה טבעית, תקווה גדולה ואהבה לחיים. וכדברי הרב קוק: "הקשר אל עומק התשובה, הוא מקור השמחה".
בימי התשובה, ובפרט בראש השנה וביום הכיפורים, מעבר לתשובה בין אדם לחברו ובין אדם למקום, על האדם גם לקיים תהליך של תשובה אל עצמו. תשובה זו יוצרת שמחה וחיוניות הבאים לידי ביטוי גם בחג הסוכות, עליו נאמר "ושמחת בחגך". השמחה אם כן, מעידה במידה רבה על תהליך של תשובה אותנטית, חיבור האדם לעצמו, לעולמו ולאלוהיו. מן הראוי להמשיך את אותה השמחה לכל חודשי השנה, ולכל אורך חייו של האדם, בבחינת – ושמחת בחייך.
רועי כהן הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית, מטפל מחשבתי, עו"ד ומגשר
