לא עברו עשר שניות מרגע שהתבקשתי לכתוב התנצלות בפני אישיות ציבורית, עד שהבנתי למי אני חייבת אחת כזו. ובאמת הגיע הזמן.
זה קרה בפברואר 2019, ונטע ברזילי הייתה בכל מקום. פחות משנה קודם לכן היא עשתה את הבלתי ייאמן וניצחה בתחרות האירוויזיון עם שיר קליט ומדבק, כישרון מוזיקלי יוצא דופן ונוכחות בימתית מהפנטת. אבל ברזילי לא הסתפקה במה שקרה על הבמה: היה לה מסר חשוב להעביר: "תודה שבחרתם בשונה", אמרה בהתלהבות בנאום הניצחון שלה, "תודה שאתם חוגגים גיוון".
המסר של ברזילי הִדהד גם בהמשך. בשירים הבאים שהוציאה ובראיונות הטלוויזיוניים שהעניקה היא הציגה דמות חזקה, בטוחה בעצמה, בלי שום כוונה להתנצל על השונות שלה ועל הייחודיות שלה.
אני באמת לא זוכרת מה גרם לי באותו ערב של פברואר 2019 לפתוח את יוזר הטוויטר שלי, שהיה אז די קטן ואישי, ולהקליד את המילים הבאות: "נטע ברזילי היא ההוכחה האולטימטיבית שגם אישה עם לוק שונה, לא במידות 'הנכונות', כזו שמסרבת להיכנע לתכתיבי החברה – יכולה להיות מגה מעצבנת".
אולי זה היה הביטחון העצמי שלה שנראה לי קצת מופרז – איך יכול להיות שאישה צעירה כל כך וכבר כל כך שלמה עם עצמה? אולי המסר נשמע לי כבר שחוק מדי, קלישאתי מדי. ואולי פשוט ניסיתי להצחיק. אבל דקות ספורות אחר כך, כבר הרגשתי שעשיתי טעות. הבטתי בהשתאות איך מספר הלייקים עולה ומטפס, תוך דקה כבר 20, אחרי שעה 200, ויממה אחר כך כבר יותר מ-600 ועשרה ציוצים מחדש. הציוץ שלי יצא משליטה.
עד היום אני לא יודעת אם נטע ראתה את הציוץ הזה. אני רוצה להאמין שלא, ושאם בכל זאת כן – היא נפנפה אותו בקוליות ובביטחון העצמי המפורסם שלה.
אבל אם במקרה, אפילו לשנייה אחת, הוא פגע או הכאיב או שרט, אני מתנצלת מעומק הלב. אלה מילים שנכתבו בלב לא שלם, בהיסח הדעת, וקיבלו חיים משל עצמן. אבל הן לא נכתבו לשווא. כי הן הזכירו לי שמילים הן לא צעצוע, לא משחק ילדים. יש להן כוח, ומשמעות, ויכולת לפגוע. ובפעם הבאה שאשלח חיצים כאלו – כדאי מאוד שהן יכוונו למטרה הנכונה.
