אמרת בריחת מוחות, אמרת ד"ר שרון אלרעי-פרייס. כלומר אמרת את ההפך. אלא אם ראש שירותי בריאות הציבור החרוצה, שכבר לא ישנה איזה שנה וחצי רצוף, בורחת בשעות אלה ממש לאיזה אי אקזוטי מבודד ונטול נגיפים. לא, הקורונה היא לא מה שישבור אותה. גם לא העבודה המחקרית המאומצת או ניהול השירות הכי עסוק במדינה של השנתיים האחרונות. אנחנו, אנחנו אלה שעשויים להביא אותה להרים ידיים ולומר: הספיק לי.
ד"ר שרון ובעלה מאיר – דוקטור בכיר בזכות עצמו – כבר היו שם, מעבר לים ושיחקו אותה בגדול. מה שהתחיל אצלה כתת-התמחות במחלות זיהומיות וברפואה מונעת הפך לעבודה מסודרת ומתגמלת במשרד הבריאות של ניו-המפשייר כאפידמיולוגית ראשית. אבל שרון, מה לעשות, היא ציונית בנשמה. למרות התנאים המיטביים שהיו להם שם, גרין קארד לא עמד על הפרק. מה היה להם שם? תנאי מגורים מעולים, סידור נוח לילדים, וניתוק מוחלט מהסטרס המקומי. ובכל זאת, דגל ארה"ב שהוצב בחדר העבודה שלה הובס בידי צבעי הכחול לבן שבנשמה שלה. ככה זה עם ציונים אמיתיים. יש כאלה שקוראים להם פראיירים, יש כאלה שקוראים להם פטריוטים, אבל בשורה התחתונה הם כאן בשירות המדינה.
ואז אנחנו נכנסנו לתמונה. עם הפה הגדול שלנו וגודש כפיות טובה. כי אחרי שאנשים כמוהם מתגברים על מועקת פערי השכר הבלתי נתפסים בין משכורתם פה ושם, אחרי שהם מוותרים על מגוון אפשרויות המחקר שחיכה להם שם, אנחנו באים ומורידים להם כאפה. למה? כי אנחנו ישראלים וזה מה שאנחנו עושים לאישי ציבור. פותחים עליהם ג'ורה. הגברת הראשונה של הקורונה עושה כל שביכולתה להזהיר אותנו מאדישות ומהפקרות נוכח השתוללות המגפה? אנחנו נאשים אותה בערלות לב ונגדף אותה בפגישת זום ממלכתית. בעלה מנסה להגן עליה ברשת? ניכנס גם בו בכל הכוח. שיחשבו פעמיים לפני שהם מעלים על דל שפתיהם הגבלות מצילות חיים. למה מה בוגרת הטכניון שניהלה חדרי ניתוח, הייתה סגנית מנהל בית חולים, אפידמיולוגית שהתמחתה גם במחלות זיהומיות וברפואה מונעת, מה היא מבינה בקורונה יותר ממליצת האקונומיקה כתרופה למגפה או מג'וני-שם-בדוי שמצייץ נגדה קללות על המלצת סגירת השמיים?
אז בעיצומה של סערה מגיע רגע שצריך לומר בו סליחה. סליחה ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ובעיקר תודה. תודה על הכוחות ועל המסירות המרשימה. אבל את יודעת איך זה אצלנו הישראלים, עם הפה הגדול והניכור והעקיצה. ריחוק זו בעצם אהבה.
