למרות שהוא כבר בן 34, גיל בו חלק משחקני הכדורגל תולים את הנעליים, ערן זהבי ממשיך לפרוח. הכדורגלן הישראלי במרחק שני כיבושים מפסגת כובשי השערים בנבחרת ישראל, מלהטט בפ.ס.וו איינדהובן מהליגה ההולנדית, וכל זאת לאחר קריירה רוויה בשערים, אליפויות והישגים נוספים.
מה זה מעניין אתכם? או, לשם כך צריך לחזור לשנת 2017.
במהלך משחק של נבחרת ישראל מול נבחרת מקדוניה, זהבי שלא אהב את יחס הקהל שקילל אותו וגם זיכה אותו בשריקות בוז באותו המשחק, ירד לספסל, ועל הדרך זרק את סרט הקפטן.
לאחר המעשה גם במציאות נוצרו שתי קבוצות. אחת אמרה כי זהו מעשה שלא יעשה ושזהבי ביזה את הסמל, ומאידך קבוצה שנייה אמרה כי ייתכן שבסיטואציה הנוכחית כל אחד היה מגיב כך.
בעיניי, זריקת סרט הקפטן הייתה אקט מתריס, שאומר אני ואין בלתי עוד. בעיניי היית שרוף, וכל הישג שהיית מגיע אליו לא היה מגמד את התחושה. בכל זאת, קצת פחות משנה לאחר התקרית, כבר חזרת בעצמך, התנצלת ובכך סללת את דרכך חזרה לנבחרת. בהתנצלותך אמרת: "אני מתנצל מעומק ליבי על מה שקרה נגד מקדוניה, טעיתי ופגעתי במאות אלפים".
אז נכון, אמנם לא מדובר פה בעולם של חטאים ומצוות, שכר ועונש ועוד כהנה וכהנה חשבונות שמיים. ועדיין, המעשה שפילג את מחנה אוהדי נבחרת ישראל לשתי מחנות, היה ראוי לסליחה כלשהי. כשזו הגיעה, ניתן האות להיזכר בספר משלי שם נאמר: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".
בשנה זו אני בוחר להסתכל גם עלייך, להבין שהאמוציונליות המאפיינת את אוהדי הספורט כנראה לא פחותה ומשמשת גם כמנת חלקם של השחקנים והמתמודדים עצמם. אולי אני ושכמותי לא היינו צריכים לשפוט אותך לחומרה.
אז, סליחה ערן זהבי.
