ישבנו עם חברים טובים ערב אחד. אנשים טובים שחיים חיי נפש מורכבים ועמוקים. רציתי כל כך לקבל מהם תמיכה וחיזוק, ידעתי שכל מה שצריך הוא שאספר להם והם יקבלו אותי. ולא יכולתי.
לא הצלחתי להוציא מילה אחת מפי. זה שיגע אותי האלם הזה. ואחר כך, כשהם הלכו הבנתי שאני כבולה במשהו שגדול יותר ממני. אני כבולה להבטחה שהבטחתי למנוול ההוא, לפני כל כך הרבה שנים, שלא אדבר על זה אף פעם. הבטחה שהוצאה ממני באיומים והפכה להיות חלק מחיי. הנדר שומר עליי וסוגר אותי בו זמנית. הוא כבר השתרג כל כך עמוק לתוך הוויתי שאני לא יכולה לראות את עצמי בלעדיו ולא יכולה להתיר את עצמי ממנו בכוח רצוני.
אם זה נדר צריך להתיר אותו. הלכתית אין כאן שאלה בכלל – בגלל שנדרתי בגיל צעיר מאוד וגם בגלל שהנדר נגבה ממני בכפייה, אין כל תוקף משפטי הלכתי לנדרים, להבטחות והשבועות ההן. אבל בחוויה שלי הנדר הזה הוא תשתית קיומי. ידעתי אינטואיטיבית שעליי לפנות לאפיק של התרת הנדר מתוך הטקס העתיק של התרת הנדרים שיונק מעולמות הקודש. אולי טקס התרת נדרים יוכל לרפא כמה מהנתקים העמוקים האלו. אולי יצליח גם לרפא את השבר ביני לבין הקהילה וביני לבין בורא עולם. הרגשתי לעומק את הדבר הזה – תשתית החיים שלי שנגועה בעומק הטומאה צריכה תיקון של קדושה.
טקסים עוזרים לנו לעבור מעברים. הם מהווים מסגרת מחוללת שינוי. התרגשתי למחשבה על נוכחות אנשים, ההכנות, ההתכוונות ורגע הטקס עצמו. היה כאן פתח לתקווה, שאחווה את הטקס הזה כחלק מהעולם הממשי, כחלק מקהילה, כדיבור של חיים. שנים הדהדו בראשי המילים הנשגבות הפותחות את יום הכיפורים – 'על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'. זה התאים לי כמו כפפה ליד. כל מי שנשמט מדרך הישר או מדרך המלך מקבל הזדמנות לחזור לקהילה. הזדהיתי עם הקריאה לאנוסים ולנידחים, לחזור בחזרה להתחבר עם הקהל ועם הציבור. וכך נולד טקס 'כל נדרי' אישי, נשי, שהוא איחוד של שני טקסים: נוסח התרת נדרים מהסידור, משולב במסגרת תפילת 'כל נדרי' הפותחת את תפילות יום הכיפורים.
אחותנו את
היה לי ברור שזה צריך להיות אירוע של נשים, של אחיות. הכרתי את פירוש המהר"ל למילה 'אחות' שזה מלשון 'איחוי', 'חיבור', וזה הגדיר עבורי את הקהל שאני מבקשת שיקבל אותי לתוכו. ציבור של עשר נשים, לובשות לבן. בטקס השתמשתי בפסוק שאברהם אומר לשרה- "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". כאשר בפירוש האישי שלי הקריאה 'אחותי את' מכריזה על החיבור שבנינו. כשהיא נאמרת היא מחייה את נפשי . "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי" הצטרף גם הוא כקריאה שלהן אליי כאשר הן מבקשות ממני לפתוח את הבריחים הפנימיים ולצאת לקראתן.
בנוסח התרת הנדרים, הכנסתי שני שינויים: העברתי הכל לגוף ראשון והרחבתי את בקשת התרת הנדר לא רק ל'בית דין של מעלה' ו'בית דין של מטה', אלא גם 'בית דין של פנימה' שדינו, לעיתים, הוא החמור מכולם.
את הטקס ערכנו בבית הכנסת הקטן בישוב שלי בר"ח אלול לפני למעלה משנה. הוצאנו ספר תורה אותו החזיקה אחת המשתתפות. משני צדיה עמדו בנותיי שהחזיקו את הנכדות התינוקות שלנו, שהיו אז בנות חודש ימים. זאת הייתה המסגרת המתאימה לטקס האיחוי והחיבור שלי – כאשר משני צדי ארון הקודש נמצאות הבנות והנכדות שלנו. אז הבנתי את הפסוק 'ניצחוני בני': הילדות הללו מנכיחות את הניצחון. את התגברות האור על החושך. את ניצחון החיים על המוות, ניצחון החיבור על הניתוק, ניצחון החמלה על האלימות. זה בית הדין שאני ממנה עבורי לקבל אותי אל תוכו – אחיותיי, בנותיי, הדורות הקודמים והדורות שעוד יבואו.
בערב שקדם לאירוע הלכתי למקווה. ביקשתי להיוולד מחדש לתוך מים רבים. בבוקר לבשנו כולנו בגדי לבן והתאספנו בבית הכנסת. שרנו ואמרנו את הנוסח. אחיותיי קראו לי לחזור אליהן בחזרה, ואני בכיתי ובכיתי וחזרתי.
הצלחתי להתאחד דרכן עם כל הקרעים שבתוכי. מצאתי את הקול שלי. מצאתי את הקהילה שלי.
וחייתה נפשי.
טקס איחוי והתרת שבועה / מיכל נגן
בערב שלפני הטקס הלכנו למקווה. אני והאחיות.
וטבלנו . נתנו למים לברוא אותנו מחדש.
קמנו ולבשנו בגדי לבן.
התכנסנו בבית הכנסת, ניגשנו לארון הקודש. ועמדנו למולו:
כולן: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (שבע פעמים)
אני: אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י .. וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י
אחותי פותחת את ארון הקודש ומוציאה את ספר התורה.
נעמדת מול הקהל, ספר תורה באמצע , בנותיי נושאות את התינוקות משני הצדדים.
כולן: שרות את ניגון ארבע בבות.
והאחיות: בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה – וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם – וְעַל דַּעַת הַקָּהָל :
פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי !
אני: שִׁמְעוּ נָא
כָּל נֶדֶר. אוֹ שְׁבוּעָה. אוֹ אִסּוּר. אוֹ הבטחה. אוֹ חֵרֶם. שֶׁהבטחתי אוֹ נִּשְׁבַּעְתי בְּרצוני ושלא ברצוני. וְכָל אִסּוּר. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל אִסּוּר. בֵּין בִּלְשׁוֹן אִסּוּר אוֹ הבטחה אוֹ שבועה וְכָל שׁוּם קַבָּלָה שֶׁקִּבַּלְתי עָלֵיי. בֵּין בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה. בֵּין בִּלְשׁוֹן הבטחה. וכָּל נֶדֶר. וְכָל מוֹצָא שְֹפָתֵים שֶׁיָּצָא מִפִּי, הֵן אוֹתָם הַיְדוּעִים לי. הֵן אוֹתָם שֶׁכְּבָר נִשְׁכְּחוּ מִמֶּנּי. כֻלְּהוֹן יתבטלו בְּהוֹן מֵעִקָּרָא. וְשׁוֹאֲלת וּמְבַקְּשת אֲנַי מִמַּעֲלַתְכֶם הַתָּרָה עֲלֵיהֶם. כִּי יָרֵאתי פֶּן אלָּכֵד, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמאסר נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת. והבטחות. וַחֲרָמוֹת. וְאִסּוּרִין. וְהַסְכָּמוֹת. וְאֵין אֲנַי תּוֹהה, עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִֹים הָהֵם שֶׁעָשִֹיתי רַק אֲנַי מִתְחָרְטִת עַל קַבָּלַת הָעִנְיָנִים בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה. אוֹ הבטחה. אוֹ אִסּוּר. אוֹ הַסְכָּמָה. אוֹ קַבָּלָה בַּלֵּב. וְלָכֵן אֲנַי שׁוֹאֲלִת הַתָּרָה בְּכֻלְּהוֹן. שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין. לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. וְלָא יִהְיוּ חָלִין כְּלָל וְעִקָּר.
בֵּין אִם הָיוּ הַמַּעֲשִֹים מִדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים בַּגּוּף. בֵּין מִדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים אֶל הַנְּשָׁמָה. בְּכֻלְּהוֹן שנאמרו בלְשׁוֹן נֶדֶר וּשְׁבוּעָה והבטחה וְאִסּוּר וְחֶרֶם וְקַבָּלָה בַּלֵּב. שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין. לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. וְלָא יִהְיוּ חָלִין כְּלָל וְעִקָּר. שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין. לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. וְלָא יִהְיוּ חָלִין כְּלָל וְעִקָּר.
האחיות:
כֻּלָּם מֻתָּרִים לָך. מֻתָּרִים לָך. מֻתָּרִים לָך.
מְחוּלִים לָך. מְחוּלִים לָך. מְחוּלִים לָך.
שְׁרוּיִים לך. שְׁרוּיִים לָך. שְׁרוּיִים לָך.
אֵין כָּאן לֹא נְדָרִים. וְלֹא שְׁבוּעוֹת. וְלֹא קַבָּלוֹת. וְלֹא הַסְכָּמוֹת. וְלֹא מִנְהָגִים. וְלֹא הבטחות. וְלֹא חֲרָמִים. וְלֹא אִסּוּרִים. יִּהְיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין. לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. וְלָא יִהְיוּ חָלִין כְּלָל וְעִקָּר. כולם הֻתְּרוּ מֵעִקָּרָן ויֵשׁ כָּאן התרה ואיחוי וְהחלמה. וכְּשֵׁם שֶׁהִסְכִּימוּ וְהִתִּירוּ לָכֶם בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה.
כָּךְ יַסְכִּימוּ וְיַתִּירוּ לָכֶם בֵּית דִּין שֶׁל מָעְלָה, ובית דין של פנימה.
שרים ביחד: וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים
