"את צריכה לשחרר". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, את העצה הזו, לפעמים היא נשמעת אפילו בצורת האשמה: "זה לא קורה כי את לא משחררת". מה זה "זה?" הבחור המיוחל שלא מגיע, ההיריון, הלידה שלא מתפתחת, העסק שלא ממריא, הילד שמסתבך. כשאין לאנשים עצה אחרת הם אומרים: "תרפי" או "אם רק תשחררי זה יקרה". נראה ששליטה נהיית מילת גנאי ותעשייה שלמה של סדנאות ללימוד ותרגול שחרור והרפיה מתפתחת. אולי נמאס לנו משליטה, מהבנה שגם אם ננסה לסדר את כל הקוביות ולהחזיק הכל, אין ערבון לכלום והכל יכול לקרוס כל רגע, אז בשביל מה להשקיע כל כך הרבה מאמצים להחזיק בשיניים עסק שגם ככה הוא כל כך מתפרק- כמו החיים. אולי יש לנו גם טראומות משנים של שליטה: הורים שלטו בילדיהם, בעלים בנשותיהם, נשים בבעליהן, משטרים במחשבות ובצעדים של נתיניהם.
לפני הדיבור בשבח ההרפיה והשמיטה אני רוצה להגיד שהתנועה היותר טבעית לאדם היא- לא לשחרר. בנאדם הוא יצור של שליטה. יש לו יכולת לשלוט על הדחפים, הרצונות, והדיבורים שלו. יש לו יכולת גבוהה לשלוט על חלק מהבריאות שלו והעתיד שלו. האדם יכול לבנות קריירה. הוא יכול לתכנן משפחה. הוא יכול אפילו להגיע לירח. כל אלו קורים מתוך הרבה מאוד שליטה. לא צריך להיות 'קונטרול פריק' בשביל להבין שהאדם בטבע שלו רוצה לשלוט על המציאות. הוא רוצה לדעת מה קורה איתו. אין לו את הכלים להתמודד עם הפתעות או חוסר וודאות לאורך זמן. בעולם היהודי השליטה מגיעה לשיאים חדשים בדחיית הסיפוקים, בשליטה על המחשבות, בציווי על הרגשות.
אדם יודע שהוא עמל מאוד לדייק ודברים לא נופלים עליו מהשמים. חוץ ממתי שכן. גם דברים טובים. למשל כשאדם מנסה דברים בדרך מסוימת ופתאום נופל עליו טוב שהוא אפילו לא יכול היה לדמיין. ומאידך, לפעמים אדם מנסה להשמר מכל משמר, אבל קורה משהו רע שלא בשליטתו.
למרבה ההפתעה זה לא כדור קסם, השליטה לא תמיד עוזרת להשיג את המטרה, לפעמים היא אפילו חוסמת את הדרך. היא לא מאפשרת לנו לפתוח עיניים לחפש שבילים מן הצד שלא חשבנו עליהם או להיות קשובים למציאות ולהבין שאולי מה שצריך הוא בכלל לשנות את המטרות. שחרור השליטה גם הוא לא תמיד עוזר. לפעמים גם אחרי שנשמת עמוק, ושכנעת את עצמך (או עבדת על עצמך) שאת בכלל יכולה לחיות בלי זה או שהאמנת שיכולות להיפתח דלתות אחרות שלא ידעת על קיומן ומשם תבוא הישועה, לפעמים, גם אז היא לא באה.
אני יכולה לחשוב על לפחות חוויה אחת או שתיים לכל כיוון. פעמים שהרפיתי ונפתחה דלת שלא ידעתי שהיא קיימת ובוודאי שלא דפקתי עליה, ופעמים שהרפיתי ולא קרה כלום. גרוע מכך, בזמן שאני הרפיתי והמתנתי שמשהו יקרה אחרות התאמצו, התרוצצו, קיבלו החלטות, נאבקו עם פקידים ועקפו סמכויות ובסוף להן יש בידיים את מה שלי אין. בזמן שהן הזיעו וירקו דם אני ציירתי בצבעי מים שלט מתוק שכתוב עליו "הרפיה" בצבע סגול, והרפיתי וחיכיתי שיבוא. ולא הגיע, ולא קטפתי את הפרי והרגשתי שאני יכולה לנפנף בשלט הסגלגל שהכנתי. בפנים אני יודעת שיש קו דק בין הרפיה שבאה מגדילה, התפכחות והבנה שהשחרור הוא חלק מהאסטרטגיה להתקדם לבין הרפיה שיסודותיה בפחד, עצלות, ייאוש וחוסר כוח לעמוד מול מערכות ובירוקרטיות חזקות ממני.
עכשיו, בפתח שנת השמיטה צריך לזכור שגם שמיטה באה אחרי שש שנות עמל. אם לא יהיה עמל לא יהיה מה לשמוט. מצד שני אם לא תהיה את האפשרות לשמוט, לתת לדברים להבשיל, לנשור וקצת להירקב כדי להיפרד מהם, לא נוכל להתחיל משחק חדש על אדמה צמאה ורגועה יותר.
