לסיכום ההישגים של נבחרת ישראל באולימפיאדת טוקיו: תשע מדליות, מתוכן שתיים זהב, שתיים כסף ומדליית ארד אחת. מלבד זאת, הספורטאים של הנבחרת שברו ארבעה שיאי עולם, כולם בענף השחייה. ודאי אתם תוהים לעצמם מנין הגיעו המספרים האלו, אך למעשה אלו לא תוצאות מומצאות, ולא רק ארטיום ולינוי עלו על הפודיום לצלילי התקווה, אלא ששאר הספורטאים המצטיינים שלנו הם נכים, אז משום מה הם לא זכו לכבוד מלכים.
מארק מילאר לדוגמה, הוא השחיין הפראלימפי שחזר לארץ עם שלוש מדליות, שתיים זהב ואחת ארד ועל הדרך שבר עוד מספר שיאי עולם. מילאר והתאום שלו, גם הוא שחיין פראלימפי, נולדו עם שיתוק מוחין. מגיל חמש הוא מתאמן וכבר בשנת 2017 החל לאסוף מדליות בתחרויות ברחבי העולם. על אף ההישגים המרשימים, כנראה שהישראלי הממוצע לא ידע בדיוק לחבר בין הפנים, השם וההישגים.
ברור שאין שום סימטריה בין ההישגים, המאמץ, ההשקעה והנחישות של הספורטאים המתחרים בתחרויות הפראלימפיות לבין הכבוד וההערכה לה הם זוכים כאן בארץ. כמו כן יש קשר רופף ביותר בין התהודה המוענקת לספורטאים הרגילים למקביליהם הפראלימפיים.
כחברה, אנחנו אוהבים לאהוב את הגיבורים שלנו יפים ונוצצים, או כמו שלינוי אשרם אומרת בפרסומת לאלוויז, "חושבים שאני רק רכה ועדינה? תראו את העוצמה שלי בזמן תחרות". קשה לתפוס שהעוצמה הראויה להכרה לא תמיד מצטלמת ברכות ועדינות, שדווקא אלה שנחשבים חסרים הם שקטפו עוד ועוד מדליות וחזרו עם הצלחות שאמורות היו למלא את כל חללי הגאווה הפטריוטיות שיש בלב הישראלי.
אין סיבה אמיתית לכך שמארק וחבריו לא זוכים ליחס שווה לאחיהם מהנבחרת "הרגילה", מלבד הרדידות בה אנו מסתכלים על הצלחה ועל השונה. זו נקודה אחת המשקפת בצורה כל כך ברורה את הדרך הארוכה שיש לנו עוד לעשות ביחס לבעלי מוגבלויות.
