אמנם מהות המיזם הזה, היא בקשת סליחה מאיש ציבור. ומרים פרץ לא נושאת בתפקיד ציבורי רשמי. אבל בדיוק על כך מגיעה לה סליחה.
והאמת, פחות על העובדה שלא נבחרה בסופו של דבר לכהן כנשיאת המדינה. יותר על כך, שאינספור אנשי תקשורת וגם ישראלים מן השורה שאלו אותה בשנים האחרונות מתי היא כבר הולכת על זה. כמעט דחקנו בה, כולנו, להיכנס אל המרוץ הסופר-פוליטי, שמורכב מ-120 פתקים בלבד. זו הפכה לאמירה כמעט צפויה בסוף כל ריאיון עם האם השכולה, הגיבורה הזו, שהלוואי והיא שתישא בתפקיד הבכיר.
מרוב שאהבנו את המילים הטובות שלה, את היכולת הייחודית כל כך שהיא אוחזת בה – לזרוע נחמה ושלווה גם בשדות של עצב עמוק. מתוך שכאבנו איתה את כאבה האישי וכל כך הערכנו את העוצמות שלה להתרומם מתוך האסון. את הכוח להפוך אותו למפעל עידוד המורכב מאישה נמרצת אחת, עבור המוני דאובי לב אחרים. מתוך כל זה, אולי התבלבלנו. וגם, קצת בלבלנו. זרענו תקוות שווא, כשעודדנו אותה להתמודד על הנשיאות. רצינו למסגר את האור שהביאה עימה לכדי תפקיד מוגדר, והשלכנו את נפשה הטובה למערכה הזו. אל תוך מרקחה מעוטת משתתפים, שחישובי עתיד מפלגתי ואינטרסים עמוקים של מסדרונות הכנסת הם שמניעים את גלגליה.
"מרים אהובה, את מחזיקה בחתיכה מהלב של כולנו", אמר לה הנשיא היוצא, רובי ריבלין, לאחר שהפסידה לבוז'י הרצוג. "אני רוצה לומר לך תודה שיצאת לדרך הזו. תודה על ההקרבה שלך. על הדרך המיוחדת שבה בחרת במרוץ הזה, על השפה שלימדת אותנו – שפת הלב".
ועל כך יש להוסיף גם – סליחה. סליחה שלא הסתפקנו במה שנתת מעצמך, גם בלי מעון רשמי וסדרה של עוזרים. והתנצלות – על שערבבנו את זירת הלב, את הטוב שלך והחלומות שלנו, עם המדמנה הפוליטית.
