סבתא הדסה זכרונה לברכה הייתה מנהלת דיאלוג חי וסוער עם מסך הטלוויזיה. שמעון פרס או אהוד אולמרט עוד לא התחילו לדבר והיא כבר הייתה מונה את תכונות האופי של כל אחד מהם, וכשהיו פותחים את הפה התחילה החגיגה האמיתית של קריאות הביניים. לפלא היה בעיניי שהם מצליחים להשחיל מילה.
אני, לעומת זאת, איני צועק. אני ממתין בסבלנות עד שהסרט ייגמר, אומר לילדים בנחת את כל מה שיש לי לומר, ואחר כך יושב וכותב על זה טור לעיתון. אבל הטור הספציפי הזה מוקדש לפעם האחת שבה לא הצלחתי להתאפק.
זה היה כשצפיתי עם המתבגרת בסרט הראשון מתוך טרילוגיית "היורשים" של דיסני (ספוילר: לא הייתי מסוגל להמשיך לסרטים הבאים). הרעיון הבסיסי של הסרט מרתק: מבט אל דור ההמשך של הנבלים הגדולים של דיסני (ג'אפר, קרואלה דה־ויל), כשהם פוגשים את ילדיהם של הגיבורים הטובים מאותם סרטים. תמצית העלילה: ילדי הנבלים הולכים בשליחות הוריהם לגנוב שרביט קסמים שבאמצעותו יכבשו הנבלים את העולם. רגע השיא של הסרט מתמקד במאל, בתה של הפיה הרעה מליפיסנט, כשהיא אוחזת סוף־סוף בשרביט ובידה נתונה ההכרעה אם להעניק אותו לאמה המרשעת וחבריה או להצטרף אל הצד של הטובים.
מאל מתבוננת סביבה, מהססת, ואז פוצחת בנאום ארוך. "לגנוב דברים של אחרים", היא אומרת בדמעות, "doesn't make you happy". לאכול פיצה עם חברים ולשחק עם חיות מחמד, היא מסבירה, זה מה שגורם לך להיות שמח. "אני לא רוצה להשתלט על העולם באמצעות רשע", היא חותמת, "it doesn't make me happy". והיא מניחה את השרביט בידיה של הפיה הטובה, ונופלת אל זרועותיו של בן־זוגה לצלילי המוזיקה המבשרת על הסוף הטוב.
זה היה הרגע שבו גם הבת שלי חוותה את חוויית הצפייה המביכה עם הורה מזדקן שצועק על הטלוויזיה: תודה רבה באמת, שלהחריב את העולם doesn't make you happy! לא שיקולים מוסריים שמבחינים בין טוב לרע, אפילו לא רגשות אנושיים של צדק או חמלה. השאלה היחידה שרלוונטית היא מה יעשה אותך שמחה?!
לא מזמן התפרסם מחקר שמנסה לבדוק סיבות לעזיבת הדת לפי כל מיני פרמטרים. המחקר בדק מאפיינים שונים של החיים בבית ההורים (הצבת גבולות, פתיחות ועוד), והמאפיין שנמצא המובהק ביותר הוא האווירה בבית: כשהייתה אווירה שמחה, הילדים נטו להמשיך באותה הדרך. לא שאלות עמוקות באמונה, ולא הקושי המוסרי שבמצוות מחיית עמלק; השאלה המרכזית ביותר שאותם נערים שאלו את עצמם היא: האם היהדות makes us happy.
יש פסוק מאוד מפתיע בשלהי ספר דברים: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב… וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל". גם אם עבדת את ה' א־לוהיך, מסבירים חז"ל, אבל לא עשית את זה בשמחה ובטוב לבב – זו סיבה מספיק טובה כדי לשלח בך אויב אכזר שאותו תעבוד ברעב ובצמא ובחוסר כול. ובמילים של הרמב"ם בהלכות לולב: "כל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להיפרע ממנו".
מתברר שלא רק בעיניים של דיסני השאלה מה עושה אותי שמח היא שאלה קריטית. יותר ממה שיכולנו להעלות בדעתנו. עבודת ה' שלא משמחת אותך, אומרת התורה, היא עבודת ה' שסופה להתפוגג. יש גבול לכוח המשיכה שיהיה לדתיות כזו, שמבוססת על מחויבות וחשיקת שיניים, עבור הדורות הבאים. אם אנחנו רוצים שהחוויה הדתית שלנו תהיה בת־קיימא, שיהיו לה "יורשים", היא חייבת to make us happy.
אלא שבניגוד לדיסני, התורה לא משאירה את השאלה "מה יעשה אותי שמח" ליד המקרה או לכוחות השוק. היא מגדירה את השמחה עצמה כמשימה; המשימה הראשונה של השנה, מיד אחרי הימים הנוראים. אחרי שהקדשנו ארבעים ימי תשובה לתיקון המעשים ולקבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, הגיע הזמן לדאוג שהעול הזה יעשה אותנו אנשים שמחים יותר.
