תמיד אומרים שלבקש סליחה זה לא דבר קל, שנדרשים לכך אומץ מיוחד וכנות אמיתית. האמת היא שבמקרה שלנו זה הדבר הכי פשוט, הנכון בעולם ואין יותר מתבקש ממנו, קל וחומר בימים אלו.
בחודש יוני האחרון, לפני קצת פחות משלושה חודשים הושבעה הממשלה ה-36 במדינת ישראל. על אף ההליך הדמוקרטי, שגם אם נעשה בעורמה נערך בצורה חוקית, הממשלה ההטרוגנית הפכה לקשה לבליעה ללא מעט אזרחים. הקמתה פתחה קרב אימתני בין הבנטיסים לביביסטים, ובקו התפר: כתבים, פרשנים ועיתונאים.
כך נוצרה תרבות וירטואלית קלוקלת בה כל אחד מהצדדים מבקש להשתמש באייטם לטובת ראיה לגרסתו והוכחה למשנתו. כך למשל בביקור של ראש הממשלה נפתלי בנט השבוע במצרים נטען כי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לא ערך ביקור שכזה כבר 15 שנה, ואם כן, הדבר נעשה במחשכים. אולם התמונות הוכיחו הפוך – נתניהו וא-סיסי, מנהיג מצרים נפגשו מספר פעמים ואף צולמו בפומבי. במקרה אחר נאמר למשל כי בנט אישר לראשונה בניית יחידות לפלסטינים, אולם מבירור מול משרד הביטחון התברר כי חלק מהתכניות אושרו בזמן ממשלות נתניהו. שני מקרים, בהם העובדות ופרטי המקרים ניצחו את הפוזיציה והעמידו דברים על דיוקם, ללא קשר לזהות המגיבים.
אוהדי ומתנגדי בנט ונתניהו לחילופין, מגיבים באופן סדרתי תחת שימוש "נוכלים, שקרנים, שופרות", בדומה לקריאות נגד מקום העבודה בצל מחאה או הסכמה על כניסה או היוותרות בכל הנוגע לממשלת בנט-לפיד.
בניגוד לפוליטיקאים שבחרו במשרה ציבורית וידעו שהם עומדים מול אור הזרקורים ונדרשים לתת תשובות ובצדק על מעשיהם, את התגובות על כינונה של הממשלה ספגו גם עיתונאים, פרשנים וכתבים. לא על הבעת עמדה שנקטו בה ובחרו לפרסמה, שאז כדמויות ציבוריות מתבקשת התגובה, אלא על מקרים אותם הם חושפים מתוקף תפקידם. בעצם הסיקור והבאת סיפורים לצד מידע חדש ומעניין – מקבלים ריקושטים וסופגים אישית את המתקפות.
גם להיות כתב מבני הציונות הדתית עם נטייה ימינה לא הייתה משימה מלבבת בשנה האחרונה. "מה נהיה מהכתבים הסרוגים?" נטען לא פעם בתגובות לציוציי. פעם לציוץ שהיה עולה, היו מתקבלות כמה הערות ציניות, לעיתים בקשות לעוד מידע, אחרים מחמיאים או סתם עושים לב וגוללים הלאה. לא עוד, בתוך כתשעים יום, נחסמו על ידי קללנים ואלימים, כפול משבע שנותיי מאז פתחתי את החשבון.
לא נותר לי אלא לבקש סליחה, לצד עיתונאים רבים וחרוצים, שסיפקו סיפורים נהדרים וגרמו לטוקבקיסטים לעשות שמיניות באוויר כדי להצדיק את הצד בו הם מצדדים. על העמדת הדברים על דיוקם, על הבאת הפרטים גם כשהם לא מסתדרים ומתאימים למי מהצדדים, ולא הצליחו לשמש עוד כלי ניגוח במלחמת האידיאולוגיה העיקשת. לעמוד ולומר: "על חטא שחטאנו לפניך בטיפשות פה"
