תשמעו סיפור עצוב, לפני שלושה שבועות בערך, כמה ימים לפני ראש השנה, נסעתי ליישוב חיספין, ברמת הגולן, כדי להקרין את הסרט שלי על אומן ועל רבי נחמן, וכדי לדבר עליו עם האנשים המתוקים והמחוספסים של רמת הגולן. כשהגעתי לספרייה של חיספין ראיתי שהמקרן נמצא קרוב מדי למסך, אז ניגשתי אליו, והתחלתי להרחיק אותו ולקרב אותו ולשחק עם הפוקוס שלו, כדי שההקרנה תהיה איכותית ככל האפשר. ובזמן ששיחקתי שם עם המקרן, ועם המחשב שמחובר אליו, אנשים התחילו לתפוס מקומות סביבי, ולהגיד לי כזה שלום, ערב טוב, זה בטח היה להם קצת מוזר לראות את "הבמאי" לחוץ ומזיע לפני הקרנה כזאת חמודה ואינטימית. ואולי זה לא היה מוזר, אולי רק בראש שלי זה היה מוזר. לא משנה.
ואחרי כמה דקות כאלה, מעיקות, שאני בלחץ לראות שהכל עובד כמו שצריך, מישהי פתאום ניגשה אליי ואמרה לי, שלום יאיר, יש לי משהו להגיד לך, ואני הסתכלתי עליה וחייכתי חיוך מנומס, ואמרתי לה, בשמחה, למרות שממש לא רציתי לדבר עם אף אחד, כי הייתי לחוץ מההקרנה. והאישה אמרה לי, תשמע, אני רוצה להגיד לך, אתה כותב הרבה על הלידה השקטה שהייתה לכם, לך ולאשתך, ואני רוצה להגיד לך כל הכבוד על זה, באמת, אני גם עברתי לידה כזאת, לפני הרבה הרבה שנים, אז לא קראו לזה לידה שקטה, ואני לא דיברתי על זה עם אף אחד, ואף אחד גם לא דיבר איתי על זה, ואתה, אתה כותב על זה, ומדבר על זה, ואני רק רוצה להגיד לך כל הכבוד על זה, באמת, ככה היא אמרה, ואני הרגשתי פתאום מחנק כזה, בריאות, והרגשתי שהראש שלי נהיה כבד, ועזבתי את המקרן והסתכלתי עליה, אישה לא צעירה, עם כיסוי ראש גדול, ועיניים טובות ורכות. מאיפה היא באה לי עכשיו.
עכשיו אני אגיד לכם מה העניין. הסרט שלי על אומן נפתח בארבע סצנות מאוד מאוד קשות, שצילמתי במרץ אלפיים ושש עשרה, בבית החולים בילינסון. בסצנה הראשונה של הסרט רואים אחות מקסימה, שיושבת מול שירה אשתי, ומסבירה לה על התהליך הנוראי שהיא עתידה לעבור. התלבטנו הרבה אם להכניס את הסצנות האלה לסרט, אבל בגלל שרבי נחמן נכנס לי לחיים בתקופה ההיא, ובעקבות האסון שעברנו, הרגשתי שזה נחוץ, ואפילו חשוב, להתחיל את הסרט האישי הזה, בנקודה האישית הזאת.
ואני ידעתי שהאישה המקסימה הזאת הולכת לצפות בסצנה הזאת, ממש עוד כמה דקות, ואני ידעתי שהיא הולכת לקחת את הסצינה הזאת ללב, בגלל מה שהיא עברה לפני הרבה שנים, ואני ידעתי שאולי עדיף שאני אזהיר אותה מהסצנה הזאת, אבל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, אני לא יודע מה קרה לי, בדרך כלל אני מתגבר על רגעים מביכים כאלה, אבל אז, בלילה, באוויר הטוב של רמת הגולן, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. פשוט חייכתי אליה, ואמרתי לה, תודה, ועזבתי את המקרן ואת המחשב, וברחתי משם הצידה, ונעצתי עיניים בפלאפון. זה מה שאנשים עושים היום כשאין להם איפה לתקוע את העיניים.
איייי איייי אייייי לאורך כל ההקרנה התאפקתי ולא הסתכלתי עליה, פחדתי לראות אותה מתרגשת מדי, פחדתי לראות את העיניים שלה, פחדתי שהיא תראה את העיניים שלי מביטות בה, ובשיחה שעשיתי אחרי ההקרנה, השתדלתי לדבר בלי לגמגם, ולענות לשאלות בלי לרעוד, והקפדתי לא להביט בה, כי פחדתי ממנה, פחדתי שהיא כועסת עליי, שלא הזהרתי אותה.
וכשהערב נגמר, וכל מיני אנשים ניגשו אליי כדי לדבר איתי על הסרט, ועל בכלל, גם היא ניגשה אליי, ואני הסתכלתי עליה, ואמרתי לה בקול צרוד, סליחה, אני מצטער שלא הזהרתי אותך מהסצנות הראשונות, והאישה אמרה, זה בסדר, זה בסדר, תדע לך שבהפסקת ההיריון שלי הצוות הרפואי לא דאג לנו ככה, ואני עם המזל שלי, ביום שבו גילו שלעובר שלי אין דופק, הייתה איזו שביתת אחיות, אז לא היה מי שיטפל בי, הייתי לבד לגמרי שם, בבית החולים, וכל השנים לא דיברתי על זה עם אף אחד, כל השנים לא סיפרתי על זה, וזה הותיר בי הרבה צלקות, והרבה משקעים, זה לא טוב לא לדבר על דברים כאלה, צריך לדבר על הדברים האלה, כמה שיותר מהר, זאת דעתי. ככה האישה הזו אמרה, וכשהיא אמרה את זה העיניים שלה היו רטובות מדמעות. וגם העיניים שלי היו רטובות מדמעות.
היא הייתה דתייה מאוד, ורגישה מאוד, ועדינה מאוד, אז לא חיבקתי אותה, זה לא נראה לי שייך, אבל בלב שלי חיבקתי אותה מאוד. וכשנסעתי בלילה, בכבישים היפים והעצובים של רמת הגולן, חשבתי עליה, ועל כל הנשים והגברים שאיבדו עוברים מתוקים בלידות שקטות ורעות, וחשבתי גם על החיים האלה, שיש בהם כאב גדול, ויש בהם תועפות של חסד. והרבה פעמים הכאב והחסד הולכים ביחד, יד ביד. זה מה שעצוב בחיים האלה. וזה גם מה שיפה בהם.
