חלוצים חסרי כבוד: הגיע הזמן להכיר בעשייה הציונית של עיירות הפיתוח

מראשית דרכה היו לתנועה הציונית שתי משימות מרכזיות: עליית יהודים לארץ, ויישוב ארץ ישראל. בשלבים הראשונים, כאשר העולים היו צעירים חדורי אידיאלים, היה החיבור בין שני חלקי המשימה הציונית ברור מאליו. ככל שהבית הלאומי היהודי בארץ ישראל הלך והתבסס, והוא הפך לא רק למשאת נפשם של חלוצים אלא גם למקום מפלטם של כל הנרדפים והמעונים, הקשר הזה היה טבעי פחות. הנרדפים והמעונים רצו שקט ושלווה, לא משימות ואתגרים נוספים.

ואכן, רבים מעולי העליות ההמונית בשנות העשרים והשלושים – העלייה הרביעית והחמישית, כפי שהן מכונות – התיישבו בערים הגדולות. כאשר מיד לאחר קום המדינה החלה העלייה הגדולה ממחנות העקורים, ממזרח אירופה ומארצות ערב, והעולים נקלטו במחנות פליטים זמניים, המוכרים כ"מחנות עולים" וכ"מעברות" – גם הם היו קרובים ברובם לאזורים המאוכלסים של הארץ. למרות התוכניות הגדולות, מרחבי הנגב והגליל המרכזי היו במידה רבה ריקים מאוכלוסייה יהודית.

העלייה מצפון־אפריקה הצרפתית, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה, החלה כמה שנים לאחר הקמת המדינה. באותה תקופה התקבלה מדיניות שיצרה זיקה ישירה יותר בין העלייה להתיישבות – מדיניות "מן האונייה אל הכפר". מדיניות זו הביאה לכך שכמעט כל העולים מצפון אפריקה באותן שנים נשלחו לפריפריה. המחקר האקדמי הראה שהאמצעים המניפולטיביים לעתים שנקטו אנשי הסוכנות, אינם בגדר תחושות סובייקטיביות ועדויות מאוחרות של העולים. הדברים עולים גם מאמירותיהם של הקולטים בזמן אמת. ממצאי מפקד האוכלוסין מ־1961 מצביעים על כך שעולי מרוקו ותוניסיה, שהיו 13% מהאוכלוסייה בארץ, היו 50% מאוכלוסיית הנגב ורק 3% מאוכלוסיית תל־אביב.

החיים בפריפריה, במושבי העולים ובעיירות הפיתוח בצפון ובדרום, טמנו בחובם אתגרים לא מעטים: קשיי תעסוקה, הזדמנויות מעטות לחינוך ברמה גבוהה – אם כי החינוך המקצועי היה נחלתם של נערים רבים גם בערים הגדולות – ובעיקר דימוי שלילי. אולם בקרב רבים שבחרו להישאר בעיירות לא רווחה התחושה שהוטל עליהם עונש.

גם רבים מהקולטים ראו בהם חלוצים. חלוצים שלא מדעת, חלוצים שאולי לא בחרו בכך, אבל חלוצים הממלאים משימה לאומית. יהודה ברגינסקי, מראשי מחלקת הקליטה, אמר על יהודי צפון אפריקה: "הטלנו עליהם עול מצוות… אמרנו להם תהיו חלוצים". בהזדמנות אחרת ציין שיהודי צפון אפריקה הם נכס לחברה הישראלית, בשל תרומתם הרבה ליישוב הארץ. ההוקרה וההערכה לא היו רק נחלתם של קובעי המדיניות. ביטא אותה היטב גם מי שאפיין את הלך הרוח של התקופה, המשורר נתן אלתרמן.

וְשׁוּב רוֹאֶה אַתָּה פִתְאוֹם, כְּבַחֲטָף, / מַה רַב חֶלְקָם (מִחוּץ לְכָל מִכְסָה נִקְצֶבֶת!) / בְּכָל מְלָאכוֹת הַיְסוֹד שֶׁלַּמְּדִינָה, בְּכָל פְּרָטָיו / שֶׁל מַעֲשֶֹה בְּאֶרֶץ נוֹשָׁבָה וְלֹא־נוֹשֶׁבֶת. // בְּכָל מְלָאכוֹת הַחֲפִירָה וְהַיִשּׁוּר וְהַסְלִילָה / הַחֲרִישָׁה וְהַזְרִיעָה. מִקְצֵה הָאָרֶץ עַד קָצֶהָ / הֵם בַּנָאֵי יוֹמָהּ וְהֵם שׁוֹמְרֵי לֵילָהּ / וְהֵם כַּיּוֹם עִקַּר צְבָאָהּ וַחֲלוּצֶיהָ. // הֵם (אִם לְפִי חֶשְׁבּוֹן נָכוֹן אוֹ לֹא־נָכוֹן / נֶחְלַק הָעֹל) כַּיוֹם הַגַּב וְהַכְּתֵפַיִם / לְעִקָּרָהּ שֶׁל הִתְיַשְׁבוּת וּלְעִקָּרוֹ שֶׁל בִּטָּחוֹן. / נֹאבֶה אוֹ נְמָאֵן. הֲלֹא עֻבְדָּה הִיא. // אֵין זוֹ תַּגְלִית רַבָּה לְתֵמַהּ וּפְלִיאָה, / אֲבָל כְּדַאי לִזְכֹּר גַּם זֹאת בְּהַמְשִׁיכֵנוּ / שִׂיחוֹת שֶׁל וָתִיקִים עַל דְּבַר עֻמְסָהּ שֶׁל עֲלִיָּה / אֲשֶׁר מַטִּים לָהּ אָנוּ אֶת שִׁכְמֵנוּ… // כִּי תּוֹךְ כְּדֵי דִּיּוּן עַל נֶטֶל קְלִיטָתָהּ / וְכֹבֶד מַשָּׂאָהּ, אוֹמֵר לִבֵּנוּ לָנוּ / כִּי לֹא בָּרוּר אִם אָנוּ הַנּוֹשְׂאִים אוֹתָהּ, / אוֹ שֶׁמָּא הִיא, בְּעֶצֶם, הַנּוֹשֵׂאת אוֹתָנוּ… ('הטור השביעי', כרך ב', עמ' 53־54, פורסם לראשונה בעיתון 'דבר' ט"ו באלול תשט"ו, עמ' 2).

לא לדבר סרה בארץ

מי שלמד על הנושא רק מהסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', לא יכול היה לנחש שקיימת, למרות הכול, אהבה. בסדרה, המאוד כועסת ומאוד מאשימה, מציג הבמאי כעובדה שמי שגדל בירוחם רק רצה לברוח ממנה. הוא גם מציג את ההפניה לעיירות הפיתוח כסוג של ענישה שנכפתה על יהודי צפון אפריקה במטרה להרחיקם מעיני הוותיקים, בשל ההסתייגות העמוקה מתרבותם. סדרת טלוויזיה כוחה רב ביכולת לספר סיפור וליצור דרמה בעזרת שלל אמצעים, לעתים גם במחיר שינויים וסטיות מהאמת. הרצון לדרמה גם יוצר מצג שבו כמעט לא מוזכרת אהבת הארץ הגדולה שהייתה לדור הראשון של העולים. גם המסירות הרבה של הקולטים מוסתרת מעיני המצלמה.

הדברים עולים ממקורות אחרים. לובה אליאב, ראש הצוות שהקים את חבל לכיש, הבהיר שהוא אמנם כפה על העולים באופן אגרסיבי לרדת מהמשאית שהובילה אותם למושב עוצם, אך הוא נותר יחד עם העולים כל אותו הלילה. גיורא יוספטל, שמצוטט בסדרה כמי שסולד מהעלייה הצפון־אפריקנית ורואה בה עלייה בעלת רמה מוסרית ירודה העלולה לדרדר את החברה לתהומות של לבנטיניות, למעשה הביע חשש שאנשים יחשבו כך. המשפט לא היה ציטוט של עמדותיו, אלא הובא כדי להראות את העמדות שלהן התנגד. בסדרה לא רק הוציאו את המשפט מהקשרו, שמו אותו בהקשר הפוך.

לעומת הסדרה הפופולרית, סרטון שהופק בעבור 'ברית יוצאי מרוקו' לפני שישה חודשים מציג תמונה מורכבת יותר. העולים מדברים על הקשיים, על ההלם ועל המניפולציות שנעשו להם כדי לשכנעם לנסוע לאותם מקומות מרוחקים, אך המרואיינים מתארים גם איך הוריהם התרו בהם שלא לדבר סרה בארץ.

כך למשל מתארת את הדברים בינה קצובר, שעלתה עם משפחתה לירוחם: "נסענו ונסענו, לפנות בוקר הורידו אותנו. שמיים, חול, מעברה. אמרתי לאבא: 'מה זה? זה ירושלים שרצית להביא אותנו?' אז הוא אמר: 'את לא תדברי לשון הרע על ארץ ישראל'". השחקנית רובי פורת־שובל, שגם היא גדלה בירוחם, מצטטת את אִמה שאמרה: "מהצהוב הזה נעשה זהב".

עיירות הפיתוח לא היו מושבות העונשין של החברה הישראלית. הן היו חלק מתוכנית מדינתית גדולה של פיזור אוכלוסייה במרחב. תוכנית זו, שבשל ממדיה העצומים לא יכולה הייתה להסתמך אך ורק על נטיית לבם של צעירים אידיאליסטים מוותיקי הארץ, אילצה את אלה התלויים במשאבי המדינה להיענות לדרישותיה. אכן, במהלך השנים סבלו עיירות הפיתוח מבעיות רבות. רבים מהתושבים, שתלותם במשאבי המדינה הלכה ופחתה, עזבו את העיירות.

חשוב אולי להבין עוד משהו: כל ביקורת על מדיניות ישראל בשל הפנייתם של עולי צפון אפריקה לפריפריה יכולה לבוא רק מנקודת מבט ציונית; רק מפיו של מי שמקבל את התזה שמדינת ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי, ולא מדינת הגירה כמו ארה"ב או אוסטרליה. במדינות הגירה כמו ארה"ב, מהגר מגיע על חשבונו, ובמקרה הטוב המדינה הקולטת נותנת לו אשרת עבודה. הוא חייב למצוא לעצמו דיור, פרנסה וכן הלאה. הוא חייב לבוא כשסכום מסוים בכיסו, אחרת לא ייתנו לו להיכנס. שום מדינת הגירה לא מביאה אליה אנשים חסרי כול, על חשבונה, דואגת להם לדיור (בעייתי, רעוע, זמני – אבל דואגת) וחשה מחויבות לדאוג להם לפרנסה. רק בהקשר הזה – היותה של ישראל ביתו של העם היהודי ולא מדינת הגירה – אפשר למתוח ביקורת על המעשה הציוני. הדור הראשון של העולים הבין זאת, וחש שהוא הגיע הביתה.

"עיירות הנגב היום אטרקטיביות. הן מושכות בנים חוזרים ואוכלוסיות חדשות; הן מתמלאות באנשים שבוחרים להגיע אליהן מרצונם הטוב, לא מכורח"

כיום, אחרי יותר משישים שנה, קשה להמשיך להתבונן על עיירות הפיתוח כמקומות מוכי גורל ששומר נפשו ירחק מהם. בוועידת הנגב האחרונה, במסגרת דיון שהתקיים בעקבות הסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', אמר שר הפנים אריה דרעי (שאין לחשוד בו שירצה להקטין את טענות הקיפוח), שהצגת עיירות הדרום כפי שנעשתה בסדרה היא עוול משווע. הוא עצמו עד לשינוי העצום. בשנות השמונים, בהיותו מנכ"ל משרד הפנים, הוא נפגש עם ראש עיריית דימונה שביקש ממנו להרוס בניינים שרוב הדירות בהם נטושות ומשמשות מאורות סמים. היום, ציין דרעי, לא רק שאותן דירות מלאות, אלא שבכל העיירות נחתמים הסכמי גג לבניית עשרות אלפי יחידות דיור חדשות.

החלוציות של עולי מרוקו ותוניסיה, חלוציות שעל החברה הישראלית להכיר ולהוקיר, אפשרה את ביסוסן של אותן עיירות בשנים קשות ומאתגרות. עיירות הנגב היום הרבה יותר אטרקטיביות. הן מושכות בנים חוזרים ואוכלוסיות חדשות; הן מתמלאות לא בעולים חדשים שאין להם ברירה, אלא באנשים שבוחרים להגיע אליהן מרצונם הטוב. יוצרי 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ציירו את העבר בשחור־לבן ואת ההווה בשחור־שחור. אם היו מי שטענו כי הסדרה הציבה מראה לחברה הישראלית, הייתה זו מראה עקומה.

התיקון הגדול שעל החברה הישראלית לעשות הוא לתת מקום של כבוד לעשייה החלוצית של יושבי עיירות הפיתוח. יוזמת הקמתם של מוזיאונים על ייסוד עיירות הפיתוח, יוזמה שכבר קורמת עור וגידים – היא צעד חשוב של תיקון. החלוצים חסרי ההילה ראויים להתווסף כפנינים בכתר החלוציות הישראלית. ישנן עוולות קטנות שצריכות להשתנות, ובהן חלוקת שטחי שיפוט ותקצוב דיפרנציאלי.

מי שסיכם היטב את תחושותיו של הדור הראשון של העולים, הוא המשורר ארז ביטון, המצטט את הדברים שאמר לו אביו: "טוב חצי בית בארץ ישראל / מהרבה בתים טובים ויפים בחוּסָה לָאָרֶס"…

ד"ר אבי פיקאר הוא מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן ותושב ירוחם