אין ילד או מבוגר בארץ שלא מכיר את השיר "האוטו שלנו גדול וירוק". גם השיר "בוא אלי פרפר נחמד" ששימש מקור השראה לשיר הפתיחה ולשמה של תכנית הילדים המפורסמת, שגור בפי ישראלים רבים. את שני השירים האלו כתבה המשוררת פניה ברגשטיין.
פניה נולדה ב-1908 ונדדה בילדותה עם משפחתה בערים שונות במזרח אירופה. אביה לימד אותה עברית ודחף אותה לעסוק בכתיבה. בגיל 22 עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ גבת בעמק יזרעאל. מכיוון שהייתה חולה במחלת לב, תרומתה למשק הייתה בעיקר במכבסה ובתחומי התרבות והחינוך.
ב-1944 נשלחה פניה לייצג את גבת בכינוס של התנועה הקיבוצית, שם שמעה לראשונה עדויות ממקור ראשון על זוועות השואה באירופה. ההבנה כי הוריה האהובים שנשארו בפולין נספו הייתה בלתי נמנעת.
פניה החליטה לייסד טקס הדלקת נרות שבת בגן הילדים בקיבוץ לזכר הוריה ולזכר שאר הנרצחים אך החלטה זו נבלמה על ידי חברי הקיבוץ החילונים. בתגובה כתבה פניה שיר שפורסם באותה שנה בעיתון "דבר הפועלת".
ניגונים
" שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.
הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם."
(מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי)
תפקידו של השיר הוא להביע את הקשר הנפשי בין המשוררת לבין המסורת והמורשת של הוריה. הניגונים האלה נטועים עמוק בליבה. השורשים שלובים בעורקיה ואין לה יכולת לוותר עליהם.
אמנם מדובר בשיר אישי מאוד אבל הוא נוגע בכל מי ששתולים בו ניגונים ולכן רלוונטי לכל העם. השיר הולחן יום אחד בלבד לפני כניעתה של גרמניה הנאצית ובכך הפך להיות מעין "שיר ניצחון" שחותם את פרק השואה בעם ישראל. שיר ניצחון שמח לא מתאים לזמן זה אלא דווקא שיר שאומר שהצוררים נכשלו במזימתם מכיוון שהניגונים אותם ניסו להשכיח כבר המשיכו הלאה.
כל קוראי הטור הזה יודעים כבר כי לשיר יש עוצמה גדולה יותר מאשר לטקסט רגיל. פניה חוזרת דווקא אל הניגונים והשירים של הוריה כי הללו הותירו בו את הרושם העמוק ביותר.
גם משה רבנו שנואם לבני ישראל כבר מתחילת ספר דברים, בוחר לחתום את נאומו בשירה, שירת האזינו, מכיוון שאת המסר החשוב של השירה הוא רוצה שכל העם יזכור תמיד ושתמיד יהיה נטוע עמוק בליבו.
פרשת האזינו מכילה בתמצות את המסר החשוב ביותר של התורה: הקב"ה הוא צדיק ומעשיו תמימים, והוא זה שנתן לנו את ארצנו, אבל אנחנו עזבנו אותו ונענשנו על כך והוא זה שיחזיר אותנו חזרה לארצנו אם נחזור להכיר בגדולתו. רוב האנשים לא מסוגלים לשנן ולזכור בעל פה רשימה של מצוות וחוקים, אבל כולנו יודעים שירים רבים בעל פה. "אם אי אפשר לדעת את כל התורה בעל פה", אומר למעשה משה, "לפחות את השירה הזאת אל תשכחו…"
העדים הרשמיים של שירת האזינו הם כידוע השמיים והארץ, אבל לשירה יש עדים בלתי רשמיים שגם תפקידם הוא להזכיר את המסר של השירה לנצח. העדים האלו הם ההורים והזקנים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב ז).
תפקידם של ההורים והזקנים הוא לזכור את השירה הזו ולשיר אותה דור אחרי דור כדי שנזכור לנצח את גדולתו של הקב"ה וצדקתו, את הגלות ואת התקומה. ותפקידנו הוא להמשיך ולנטוע את השירה הזו ולהשריש אותה בעורקינו למען יזכרו גם הדורות הבאים.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
