בספרו "עם לבדד ישכון" תיאר יעקב הרצוג את תכניותיה של מצרים וברית המועצות "להכות בישראל מכה כזאת שרוחה 'ילקה בסחרחורת' ושיווי המשקל המצרי יוחזר בסואץ – אם לא בחצי־האי סיני – וכך יסוגו מחוגי השעון אחורנית".
הרצוג ציין שמצרים שאפה לבצע את זממה "לכל המאוחר ב־1970". וּכְמוֹ "חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִמָּה", כתב באותה התקופה נתן אלתרמן בצירוף מקרים כמעט נבואי את שירו האחרון "אז אמר השטן".
מבחינה טריטוריאלית השיגה מצרים את כל מבוקשה באמצעות מלחמה, כאשר ראש הממשלה מנחם בגין ויתר על סיני ומסרה למצרים ב־82'. אבל מסתבר שהיא השיגה גם יותר מכך: היא סחררה את רוחה של החברה בישראל. מה שמדהים הוא שגם ב־1970 וגם במלחמת יום כיפור ב־73' ניגפה מצרים בפני ישראל, ובכל זאת יצאה מהמלחמה כאשר ידה על העליונה. תוצאותיו של סחרור זה ניכרות עד היום: ב"הסכם אוסלו", ב"התנתקות", בהתנכרות ליהדות ובעיקר בנמיכות הרוח אל מול פני האויב.
ובמוצאי יום כיפור עולה השאלה באיזה נים נגעה המלחמה ההיא שזעזע את החברה הישראלית מאז ועד היום. לא ניתן לפתור, או לפטור, שאלה זו בטענה שהסחרור הוא תוצאה של ההפתעה שניחתה על אזרחי המדינה, שכן זוהי דרכה של המלחמה, להפתיע.
נראה שהלם מלחמת יום הכיפורים "הניח אחריו לא הקלה והכרת־תודה, אלא חרדה עמוקה", כתב הראל פיש בספרו "ציונות של ציון". לפני המלחמה התפתח מצב שבו "הישראלים החדשים אולי מאבדים את אחד המרכיבים החשובים ביותר של היהודיות – החרדה, שהייתה מקור להרבה יצירה יהודית וחתירה יהודית".
כלומר המלחמה העירה את הישראלים מחלומם ליצור יהודי חדש ועוררה מרבצה תכונה יהודית שאפיינה את יהדות הגולה במשך מאות שנים. ו"יש יהודים רבים שלגביהם החיים בעולם המסוכן החדש שיצרה מלחמת יום כיפור, הם מבחן מייסר מדי".
אבל יש משהו יותר עמוק מהחרדה שהתגלה לישראלים במלחמה זו, והוא, שלא ניתן לברוח מהזהות והמורשת היהודית. האויב, שהכיר את לוח השנה היהודי, בחר ביום הקדוש ליהודים לפתוח במלחמה. "המאבק נגד ישראל מעולם לא היה אלא מלחמת קדושה… הציונים שבאו להתיישב בציון סירבו מאז ומתמיד להכיר בכך, וניסו להרגיע את עצמם ואת הקהילה הבינלאומית כי פה יש סכסוך בינלאומי 'נורמלי'".
ניסיונות הישראלים החדשים לשוות לסכסוך אופי נורמלי לא עשו רושם על נשיא מצרים, אנואר סאדאת. או שאולי דווקא בגללם בחר סאדאת לפתוח את המלחמה ביום כיפור כפי שעולה מהמברק ששלח בערב יום כיפור, 5.10.73, מלונדון ראש המוסד דאז, צבי זמיר, אל ראש הממשלה גולדה מאיר.
במברק מתריע זמיר על פתיחת המלחמה. זמיר מציין כי המקור, הסוכן המצרי אשרף מרוואן, מסר ש"הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח בהתקפה על ישראל בשבת 6.10.73 לפנות ערב… סאדאת קיבל ב-25 לספטמבר החלטה לפתוח במלחמה ב-6.10… לדברי המקור נבחר תאריך זה כיוון שהוא 'חג' אצלנו – ולמרות צום הרמאדן".
אפשר לטעון שהעיתוי שבחר סאדאת היה רק טאקטי. ניצול חוסר הערנות של החיילים בשל קדושת החג והתפילות. מצד שני, זהו היום הכי גרוע להפתיע את ישראל. היום קצת קשה לתפוס איך היו פעם משיגים אנשים בלי טלפון צמוד, אבל ב-1973 לא היה יום קל יותר לגיוס חירום מיום הכיפורים, כאשר רבים כל כך נמצאים בבתי הכנסת. כלומר יום כיפור אינו תאריך מתאים להפתעת היהודים.
נראה אפוא שבחירת יום הכיפורים לא נבעה בעיקרה משיקול טקטי, אלא אסטרטגי, והוא לסחרר את הרוח של החברה בישראל. והאסטרטגיה הזו התבצעה באמצעות ג'יהאד נגד העם הנבחר ביום הקדוש. ועד שלא יכירו הישראלים החדשים בקדושת היום ובהיותם עם סגולה, קשה יהיה לצאת מהסחרחורת. ועד אשר יכירו היהודים בייעודם, גם מזימת השטן המופיעה בשירו של אלתרמן, אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק, לא תופר.
