במאמר המעניין "אורים ותומים" בגיליון הקודם נסקרו כאן כמה השערות על מהות החפצים מצועפי הסוד שהונחו על לב אהרון ובניו וממשיכיו, עד שנעלמו מאיתנו, הם ומשמעותם, כדברי התוספתא (סוטה, י"ג ב'): "משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד, ובטלו אורים ותומים".
נחזור אל הציווי הראשון בעניין, בספר שמות (כ"ח, ל'): "וְנָתַתָּ אֶל חוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרוֹן בְּבוֹאוֹ לִפְנֵי ה', וְנָשָׂא אַהֲרוֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד". ובכן, מהם האורים? ותומים מה הם?
פירושי הראשונים הוזכרו בגיליון הקודם. רש"י סבור שזהו "כתב שם המפורש … שעל ידו הוא [= הכוהן] מאיר דבריו ומְתַמם את דבריו". אבן עזרא (בפסוק ו' בפרק הנ"ל) מצעף את דבריו בסודות, חולק על רש"י, וכותב שהיו אלה חפצים שניטלו אל מחוץ לַחושן בעת הצורך, ושהאורים (ולא התומים) היו עשויים כסף וזהב. הרמב"ן דוחה את דבריו בחריפות, מצטרף לפירוש רש"י, וכותב ש"הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או [אולי] היו מעשה שמיים".
בדחילו ורחימו אניח בפניכם, הקוראים, השערה מִשלי, ובית אחיזה לה בדברי הרמב"ן על "מעשה שמיים". לוחות ראשונים בידי שמיים נעשו – גם גופם, גם כתבם – ככתוב: "וְהַלֻּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱ־לֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ־לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת" (שמות ל"ב, ט"ז).
לפי הפסוק הקודם לזה – שהיו הלוחות "כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" – מסרו לנו חז"ל שהייתה החקיקה מפולשת מצד לצד, דרך עוביו של לוח האבן. לפיכך, אם נכתבו עשרת הדברים בכתב אשורי, הרי מ"ם סופית וסמ"ך בנס היו עומדות – כי פיסת האבן אשר בהן מרחפת ללא אחיזה – ואילו אם ניתן לנו דבר ה' בכתב עברי קדום, הרי היו האותיות עי"ן ודל"ת עומדות בנס, ויוצרות את המילה "עֵד", שאכן חקוקה בדיבר התשיעי (ראה במסכת שבת ק"ד א', ובירושלמי מגילה פרק א' הלכה ט').
מכאן נצעד הלאה. אם חרותות האותיות במפולש, נראה האור דרכן והן כמאירות באור שמיים – ולכן מתאים הכינוי "אוּרים" לכלל המילים של עשרת הדברים החקוקים בָּאבן. על דרך זו אפשר לפרש את החיזיון שנגלה בהר סיני (בסוף פרשת משפטים) למשה, לאהרון ולבניו ולשבעים הזקנים, בראותם כי תחת רגליו של הקב"ה, כביכול, מונחים לוחות הברית לקראת נתינתם, ותוארם "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר [= גוף הלוחות], וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטוֹהַר" [= כל אותיות המילים, עשרת הדברים].
לפי הסבר זה יתאים הכינוי "אורים" לאותיות על הלוחות, גם כריבוי צורת היחיד "אוּר" (ו' שרוקה), שהיא אש. הנה אלה דברי רבי עקיבא במכילתא דרבי ישמעאל, על הכתוב "וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת" וגו' (שמות כ' י"ד): "רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות", הווה אומר כי קול ה' – באש יוקדת בעוצמה ממוקדת – הוא שחקק באבן את חללי האותיות, שבצירופן מתגלה תוכן הדברים.
ובכן, השערתי היא שה"אורים" הם גרגרי האפר של אבן הלוחות – מה שנחסר מן החומר האטום כדי לפנות מקום לחירות הרוח, לדבר ה' המאיר כעצם השמיים לטוהר, למשמעות הבאה באש משמיים, בבחינת: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ', י"ח). "החומר" הנותר הזה הוא הדבר הקרוב ביותר אל מה ששמענו מפי הגבורה, כי נגע בו הקול הנורא – כמכוות אש – במשק תורה משמיים הניתנת אל סדן הארץ.
אם כנים דברינו, יהא קול דברו של הכוהן המשיב באורים המשך ישיר לקול ה' שנחצב בלוחות העדות, כתורה שבעל פה המשלימה את התורה שבכתב, מכוחם של שיירי חומר האותיות אשר נחצבו באש, הפכו ל"אַין" תחת "יֵש", במקום שבו חרך קול ה' את האבן.
לבסוף נשלים את השערתנו ונאמר שה"תומים" – שנארזו בנפרד מן ה"אורים" – היו גם הם שאריות של לוחות האבן, אך לא שאריות הכתב אלא שאריות ה"גוויל". כי כאשר פסל הקב"ה כביכול את הלוחות, החליקם וסיתת את שוליהם, נשרו ונאספו פירורי השחק של "פסולת האבן", אשר בהסרתם הושלמה צורת הלוחות התמימים.
לסיכום: אם היו ה"אורים" החומר הממלא שנכרת בקול ה', הרי ה"תומים" היו החומר 'המקיף' שהוסר ביד ה'. על שניהם נֶאמר: "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים ל"ג, ח') – זה אהרון בן עמרם. לוּ ייתן ה' כי ישוב יעמוד לנו איש מזרעו, ככתוב בספרי עזרא ונחמיה (ב, ס"ג, ז', ס"ה): "עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתוּמִּים".
