ביום העצמאות השבעים נמצאת החברה הישראלית במצב של שניות חריפה. מצד אחד, גאווה ושמחה עצומה על כל הישגי המדינה, שרק מתעצמות נוכח ההכרה בנקודת המוצא: שלוש שנים אחרי השואה, מלחמה עם כל ארצות ערב, קליטת עלייה שלא הייתה כמותה בתולדות העמים. מצד שני, ברגע המסוים הזה ניכרת גם תחושת חמיצות קשה: השלום והשקט המיוחלים לא הושגו, הסכנה מחריפה כל הזמן, וכמוה גם העימות הפנימי בשאלה מי אשם בהתמשכות העימות החיצוני, שמאיים לקרוע את החברה לא פחות מן הסכנה החיצונית.
אחת הסיבות העמוקות למתח הפנימי נעוצה בעובדה ששום מחנה פוליטי לא הצליח, ובעתיד הנראה לעין כנראה גם לא יצליח, לממש את חלומו. הימין הקים יישובים רבים אבל נכשל בחלום הגדול להחיל ריבונות על כל השטח בין הירדן לים התיכון, ואילו השמאל נכשל בחלומו לכונן שלום היסטורי בין ישראל לכל שכניה, ובראשם הפלסטינים. בצר להם, פונים שני המחנות מהתמקדות בקידום פוזיטיבי של חלומם להתמקדות בעימות נגטיבי עם המחנה היריב, המואשם בהתנפצות החלום. הימין מתכחש לדמוגרפיה ומאשים את השמאל בהתנפצות חלומו, והשמאל מתכחש לקיצוניות הפלסטינית ומאשים את הימין בהתנפצות חלומו.
אבל יש עוד מגמת עומק התורמת להחרפת העימות הפנימי: אובדן הממד הילידי של הזהות הישראלית. בראשית ימי הציונות היה ברור שזה הממד המשמעותי ביותר. הזהות הוגדרה כזהות "עברית", כדי להבדילה במפורש מהזהות היהודית ה"גלותית". וכך היו לנו שירה עברית ועבודה עברית ותרבות עברית, ואפילו מדינה עברית. יתר על כן: אפילו רבנים בעלי זהות לאומית, כמו הרבנים לבית קוק, החליפו את הביטוי זהות יהודית ב"זהות ישראלית", ודיברו על הבדל יסודי בין תורת ארץ־ישראל לתורת חוץ לארץ.
הקיצונים ביותר דיברו על נתק מפורש מן הזהות היהודית והתמקדות מוחלטת בילידיות. אלה היו "הכנענים", שבמקור כינו את עצמם "העברים הצעירים". הכינוי "כנענים" הודבק להם ככינוי גנאי מפי המשורר אברהם שלונסקי, והוא דבק בהם עד כדי כך שאימצו אותו לעצמם. אלא שהכנענות לא יכלה להחזיק מעמד אחרי טראומת השואה, וממילא הייתה בבחינת הגזמה מהפכנית של ימי בראשית, שהרי עם לא באמת יכול להינתק לחלוטין מהזהות שליוותה אותו רוב שנות חייו.
במשך השנים עברה הזהות הישראלית לקיצוניות השנייה. הזהות העברית, הילידית, נמחקה כמעט, ובמקומה הופיעו שתי הגדרות זהות חדשות: יהודית ודמוקרטית. זהו כידוע כפל הזהויות הרשמי של מדינת ישראל, החל בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנחקק ב־1992.
שתי ההגדרות הללו חשובות וחיוניות, אבל באופן מעניין לשתיהן יש ממד זר וחיצוני, לא ילידי. היהדות עוצבה בעיקר בגולה, והדמוקרטיה מיובאת אלינו מתרבות המערב. בין שתיהן נזנח הרובד הישראלי המקומי. נראה ששתי סיבות לכך. האחת היא שהזהות הישראלית נתפסה כמובנת מאליה, מעצם שמה של המדינה. האחרת – הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית נוסחה בידי משפטנים, והיא כוללת שתי מערכות ערכים שלכל אחת מהן מערכת משפט משלה, הניתנת לאבחנה קלה יחסית. לעומתן, הזהות הלאומית והילידית הישראלית היא עניין אמורפי מדי, שלא ברור מהם חוקיה.
אבל אליה וקוץ בה: "יהודית" ו"דמוקרטית" הן גם שתי מערכות ערכים מנוגדות, האחת לאומית־דתית והאחרת אוניברסלית־חילונית. במקרה הטוב הן זקוקות לפשרה ולאיזון, ויש אפילו ישראלים רבים התופסים את היחס ביניהן כמשחק סכום אפס, שבו כל מה שמרוויחה האחת בא על חשבון האחרת. זה מביא בהכרח להחרפת העימות הפנימי בין המחנה היהודי למחנה הדמוקרטי, תוך דחיקת הרובד הישראלי שיכול לשמש מכנה משותף לשניהם, ובכלל זה גם לאזרחי ישראל הערבים.
לכאורה גם הרובד הדמוקרטי מספק מכנה משותף כזה, אבל יש לו שתי בעיות. בהיותו אוניברסלי, הוא נתפס כמאיים על הרוצים בזהות נבדלת. מלבד זאת, המכנה המשותף שהוא יוצר הוא רק ברמה המשפטית, המעניקה שוויון זכויות וחובות. זו רמה שהיא בבחינת תנאי הכרחי לחיים משותפים, אבל כנראה אינה תנאי מספיק: היא לא יוצרת חיבור ערכי ורגשי בין שני העמים היושבים בארץ הזו, ולמעשה גם לא בין הזהויות של המחנה היהודי והמחנה הדמוקרטי בקרב היהודים היושבים כאן.
יש אפוא צורך חיוני לחזור לממד הילידי של הזהות הישראלית – כמובן, לא במקום הזהות היהודית והדמוקרטית, אלא לצידן. יש צורך לנסח את עקרונותיו גם ברמה מעשית, כ"מצוות" בעלות משמעות משפטית, בדיוק כמו שני ממדי הזהות האחרים. הוא צריך להתמקד בחיבור עמוק לארץ ולשתי השפות והתרבויות העיקריות המצויות בה – אם באמצעות טיולים משותפים של בני כל הקבוצות, ואם באמצעות לימוד משותף של השפות, השירים והתרבות.
