אני חושבת שכבר הרבה זמן אני לא יודעת איפה אני. כששואלים אותי לשלומי אני צריכה כמה רגעים לאסוף את המחשבות ולנסות לגבש תשובה, איכשהו "בסדר" מרגיש לי גם סתמי וגם ממש לא מדויק. לא שיש משהו לא "בסדר", אולי ההפך- הכל בסדר מדי. בעבודה מצאתי מקום שנוח לי בו ואני נהנית ממה שאני עושה (לא תמיד מסתדרת עם כל מי שעובד איתי, אבל שטויות). בדירה שאני גרה בה נעים לי ואני ונעה השותפה מסתדרות מעולה (היא יוצאת עם מישהו ובטח יתארסו בקרוב, איזה יופי). הקשר עם המשפחה טוב (הם לא שואלים אותי על חיי הרומנטיים יותר ואני לא מגלגלת עיניים). אני אוכלת די מסודר, ישנה די מסודר, יוצאת להליכות עם אחותי פעמיים בשבוע, שוטפת כלים, רואה סדרה, קוראת ספר. איך אומר חנן בן ארי- "הכל טפו חמסה וברוך השם". אבל על השאלה המאוד שגרתית- "מה שלומך?", אני לא מצליחה לענות לאחרונה. יש איזו עננה קלה שמרחפת מעליי ואיזה משקל עמום אך לא ניתן להכחשה על הלב.
בערב שבת אכלתי אצל חברים שגרים לא מאוד רחוק ובארוחה היה בין היתר גם איזה בחור אחד, נקרא לו חננאל, שהתחיל לעניין אותי בתקופה האחרונה. הוא אחד מהאנשים האלו שמסתובבים במעגלים קרובים-רחוקים ומדי פעם אנחנו נפגשים במקרה בארוחת שבת כזו או אחרת. כשראיתי אותו פעם ראשונה, לפני בערך חמש שנים, חשבתי שהוא בחור מוזר. הוא דיבר הרבה, הביע דעות שבזמנו נשמעו לי מאוד מוזרות, לבש בגדים לא קשורים, ובכלל, פחות התאים, בעיקר לציפיות ולתמונה שציירתי לי בראש שלי.
בשנה האחרונה המבט שלי עליו השתנה לגמרי. פתאום ראיתי שהוא מאוד חכם, שיש לו חוש הומור מושחז ושהוא נהנה מחוש ההומור שלי. שמתי לב שלמרות שהבחירות שלו לא צפויות ושונות הן מאוד מתאימות לו, ובעיקר שמתי לב לזה שגם הוא מחבב אותי. אבל, ותמיד יש אבל, הטיימינג אבל לא משהו. לפני חצי שנה חננאל התחיל לצאת עם מישהי, מה שהופך את כל האינטראקציה לחסרת משמעות, מסוכנת ומאוד מתסכלת.
הארוחה הייתה נחמדה אבל גם מאוד עמוסה לי רגשית. בדרך חזרה לדירה הלכתי בתחושת מועקה וחיכיתי לכאב שיכה בי, אבל הוא לא בא. הרגשתי שאני נופלת מבניין ומחכה להרגיש את ההתנגשות עם הקרקע, אבל היא לא מגיעה. פשוט שלא הצלחתי להרגיש. כלום. הבנתי שהתרחקתי מעצמי מיליון שנות אור… אז הרמתי עיניים לשמיים שהיו זרועי כוכבים והצלחתי לבקש בקשה כנה מהשם, שיעזור לי להיות קרובה לעצמי. שאם יש שם כאב- אני אתמודד איתו, אבל העיקר להרגיש. לעמוד מחוץ לרגשות של עצמי זה בלתי נסבל. אחר כך חשבתי עוד קצת על חננאל. עלו לי כל מיני מחשבות, ואז ראיתי זוג עם עגלה, הולכים יחד ברחוב. ופתאום ידעתי מה אני רוצה. אני רוצה הכל, את החבילה המלאה. איש וילד ובית. לא חצאים, לא פלירטוטים, לא כמעטים. רק החבילה המלאה תספק אותי. שיילך לעזאזל ה"להיות בסדר".
