קיבלנו מגנט למקרר מוועדת מוגנות, שיידע כל ילד שאצלנו בישוב אין סודות, ושבמידת הצורך ניתן לפנות אליהם.
שאלתי את עצמי האם אני הייתי פונה למישהו אם היה לי מגנט כזה בבית, אז בשנים החשוכות ההן?
לא יודעת. נדמה לי שלא.
וכמו כל ההורים בעולם גם אני לא ישנה בלילה מדאגה – איך להגן על הילדים שלי.
אילה ביתי הצעירה חזרה הביתה, מפעילות בנושא מוגנות. למדה לדקלם מה עליה לעשות במקרה שמישהו נוגע בה. "ובכן", שאלתי אותה כשליבי בל עימי, "מה אמרו לך שצריך לעשות?"
"הסבירו לנו שיש שלושה למדים: 'לא! לברוח! לספר'".
"מה?", שאלתי כלא מאמינה.
"צריך לומר לא! אחר כך צריך לברוח! ובסוף צריך לספר".
אספתי את ביתי אילה יפת העין וחדת המחשבה לחיקי, ליטפתי אותה, ושיחקתי איתה וערסלתי אותה בזרועותיי עד שנרדמה ושכחה את שלושת השלבים בנטישת הילדים.
אני הותקפתי לראשונה בגיל 5 אבל גם בגיל 11 לא יכולתי לומר לא. לא יכולתי, למען האמת, להוציא שום הגה מפי. כשיחסי הכוח הם כל כך לטובתו של התוקף המבוגר, הילד לא יכול לעצור את הפגיעה.
הלמד השני – לברוח – אני לא יכולתי לברוח. לא היה לי שום סיכוי לברוח ממורה בבית הספר. מרביתן המכרעת של התקיפות קורית בבית. אי אפשר לברוח בסיטואציה כזאת. כל החיים אי אפשר יהיה לברוח ממנה.
והלמד השלישי – לספר – זה נכון. זה לב העניין. אבל לשנן לילדים שהם צריכים לספר לא יעזור לנו. אנחנו צריכים להשתנות בעצמנו. לשים לב למסרים לא מילוליים, לזעקות מצוקה אילמות. ולהיות אנשים כאלו שהילדים שלנו יצליחו לספר לנו על החוויות הכי קשות שהם עוברים. הורים קשובים ופגיעים, איתנים ונאמנים. והאם נאמין לילדינו כשיבואו לספר לנו? האם התרבות, השיטור והמשפט מגינים על החלשים בחברה? בעוד שהנהלים הללו מותאמים לתקיפה החד פעמית המזדמנת הם מרדימים אותנו מפני הבעיה האמיתית של גילויי עריות והתקיפות המתמשכות ממבוגר מוכר. אנחנו לא מתמודדים עם התופעה הזאת במלוא חומרתה. אנחנו לא רתומים למשימה לוודא שלא יקרו עוד מקרים כאלו.
כשביתי הקטנה באה לספר לי על 'שלושת הלמדים' הבזיקה לנגד עיניי תובנה מטלטלת. הבנתי שיש כאן היפוך תפקידים שלם – בעוד אנחנו לא מסוגלים להגן על הילדים שלנו, אנחנו מטילים את האחריות על כתפיהם הקטנות ומצפים מהם להעמיד את התוקף במקום ולגעור בו, להאמין בנו שנגן ונציל אותם ולסמוך עלינו שאנחנו יותר טובים ממה שאנחנו באמת. כי אנחנו שותקים ומשתיקים, ועדיין, יותר מדי פעמים, מגבים את הפוגעים.
לקחתי את ביתי הקטנה בזרועותיי וערסלתי אותה כל אותו הלילה. ואמרתי לה – את ילדתי הקטנה, את ביתי שלי, אני כאן כדי לשמור עלייך. אני אתבונן בך ואכיר אותך כנפשי. אני אקרא כל מצוקה שלך ואאמין לכל מה שתספרי לי. אני אגדל להיות האדם שתוכלי לסמוך עליו. ואני אעשה כל שביכולתי להיות איתך. גם כשנורא כואב, גם כשנורא מפחיד. את אף פעם לא צריכה להיות האמא. את הילדה שלי, ואני אקדיש את כל חיי להיות ראויה לאמון שלך. והלוואי שיעמוד לי כוחי להיות לך לאם טובה דיה. להיות איתך. ואני ארדוף אחרי מי שיגע בך עד סוף העולם ואחנוק אותו. בידיים אלו ממש.
