אחד הדיונים הפוליטיים המרתקים ביותר שחווינו בחודשים האחרונים (וחווינו לא מעט), הוא ללא ספק העימות שנוצר סביב עצירת המימון האמריקאי לכיפת ברזל.
הדיון הזה סיפק מספר זוויות מעניינות – החל מהכיסוי התקשורתי ב"ידיעות אחרונות" שהכריז על מבוכה לביידן דווקא, בעוד שהיו רבים שטענו שאם הייתה מבוכה הרי היא נחלתו של ראש ממשלת ישראל, או לכל הפחות של המדינה שהוא מייצג. זווית אחרת, איך לא, סבבה סביב "רק ביבי, רק לא ביבי" (ללא כל טיעון ענייני. בנימין נתניהו הוא נדבך חשוב בסוגיה הזאת אבל באופן עמוק בהרבה מהאופן שבו מתנהל השיח הפוליטי והציבורי) .אבל נדמה שדווקא הזווית החשובה ביותר, זו שמייצגת את שינוי הנרטיב הישראלי, נזנחה ולא זכתה ל 15 דקות התהילה שלה.
אחד הפרקים המעניינים ביותר בספרם של שלום ירושלמי, יורם אליטוב ואריה ארליך – "ברגע האמת" הוא הפרק שמציג את ההשפעה העמוקה של הרבי מלובביץ' על משנתו הפוליטית של בנימין נתניהו. את המשנה הסדורה והרהוטה של הרבי ניתן לתמצת במשפט אחד – "אם אנחנו נאמין באמת שזה שלנו, ואם אנחנו נעמוד בתוקף על מה ששייך לנו, העולם יעריך ויישר קו". על בסיס המשפט הפשוט הזה והמשנה הסדורה שעומדת מאחוריו נבנה הנרטיב הישראלי ב -12 השנים האחרונות. אחרי הרפתקאות הרות אסון כמו אוסלו וההתנתקות, התיישב בבלפור ראש ממשלה שהחליט להפוך את היוצרות ולשנות את המדיניות. מתוך עוצמה שהבהילה עד מוות את השמאל הישראלי, נתניהו עמד על האינטרסים של מדינת ישראל, גם במחיר עימותים עם המעצמות. האשראי הציבורי שהוא זכה לו והקדנציה הארוכה, העניקו לו את היכולת למחוק אט אט, אבל בהתמדה מעוררת הערכה, מושגים כמו : "שטחים תמורת שלום" ונסיגות חד צדדיות" . העקשנות שגבתה מחירים לא גדולים בטווח הקצר הביאה לתוצאות פנומנליות בטווח הארוך. אם בעבר, בימים שבהם ישראל שידרה רפיסות וחולשה מדינית, ניסו למכור לנו את היוזמה הסעודית שהבטיחה הסכמי שלום עם מדינות ערב בתמורה לוויתורים מרחיקי לכת לפלשתינאים, הרי שאחת מגולות הכותרת של עידן נתניהו היתה ארבעת הסכמי השלום, הסכמים הדדיים, נקיים מויתורים טריטוריאליים. הסכמים שנולדו מתוך העוצמה ששידרה ישראל. מדינה ששידרה אמונה אמיתית בכך שמה ששלה – שלה. אמונה אמיתית בכך שאנו יושבים כאן בזכות ולא בחסד, אמונה ששידרה לעולם שויתורים חסרי היגיון לא יהיו ולכן אפשר ורצוי מראש להתחיל לנהל את השיח מנקודה אחרת ומזווית אחרת.
זו גם בדיוק הסיבה שעלינו להיות מודאגים כל כך מהזווית האחרת, החשובה ביותר, של השיח הפוליטי סביב דחיית הסיוע האמריקאי לרכישת סוללות כיפת ברזל. הקו שמוביל יאיר לפיד, זה שגורס שמכיוון שנתניהו הרס את היחסים עם הדמוקרטים, נגזר עלינו מה שנגזר הוא חזרה על סטרואידים לנרטיב הישן והמסוכן. הרי לפי לפיד, אם רק היינו מתרפסים בפני העולם ובעיקר בפני האומה האמריקאית, היינו מוערכים ואפילו נאהבים. אבל האמת שונה לחלוטין. שום רפיסות לא תסייע למדינת ישראל מול ראשידה טליב ואילהאן עומר – שתי סנטוריות דמוקרטיות פרו פלשתיניות שרוצות בדיוק את מה שרצה יאסר ערפאת ואת מה שרוצים אבו מאזן, אחמד טיבי ודומיהם.
שום רפיסות מדינית, שום מדיניות אפס הפתעות ושום מו"מ מדיני לא יכבו את האנטישמיות החדשה. לעוצמה המדינית של מדינת ישראל יש תופעות לוואי, יש מחיר , אך הוא כאין וכאפס ביחס לכל מדיניות אחרת שנקטה בה מדינת ישראל במשמרות של שרון, רבין ואולמרט. ערב כינונה של ממשלת בנט, ניתן היה להמשיל את מדינת ישראל לקבוצת כדורגל שזכתה ב 12 אליפויות רצופות – הישג ענק, אבל כזה שגם מייצר המון אנטגוניזם בקרב היריבות. על פי הקו שמובילה ממשלת בנט ולפיד, על מדינת ישראל להוריד את הראש בפני הקהילה הבין לאומית ולהשתדל כמה שפחות להפריע. לא לבלוט, לא להוביל ולא לנצח. זה אומר שבאופן אוטומטי ישראל הופכת מיוזמת למגיבה, זה אומר שאנחנו משדרים לעולם שאנחנו אשמים, זה אומר ששוב אנחנו מיישרים קו עם הטענה שלפיה יש השלכות הרות גורל לסכסוך הישראלי פלשתיני ושאנחנו חייבים לוותר והרבה כדי להנמיך את הלהבות – לא למען האינטרס שלנו אלא למען האינטרס של מדינות אחרות שבמקרה הטוב יגמלו לנו במסיבת עיתונאים משותפת של ראשי המדינות.
בפרק אחר באותו הספר, "ברגע האמת" מסופר שקצת אחרי מלחמת ששת הימים, הוצע לרבי מלובביץ' להקים "התנחלות חב"דית" סמוך לעיר חברון. באופן די מפתיע הרבי, שבאופן עקרוני תמך באופן נלהב בהתיישבות בכל ארץ ישראל, סירב. הטיעון שלו היה תמרור אזהרה שמהדהד עד היום. הרבי אמר שהאופן ממשלת ישראל מתייחסת לשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים הוא כזה שהיא לא באמת מאמינה ומשדרת לעולם שמדובר בשטחים ששייכים לנו, כאלה שיש לנו עליהם זכות אבות. "ואם אנחנו לא מאמינים" אמר הרבי, "גם העולם לא יאמין ואז יום יבוא והמתיישבים שאשלח לשם יפונו בבושת פנים".
אחרי 12 שנים שבהן ישראל באמת האמינה, שבהן ישראל פעלה מתוך עוצמה ולא מתוך רפיסות, אחרי ההצלחה הכבירה ולמרות ההצלחה הכבירה, מדינת ישראל חוזרת שוב על אותה הטעות. בהובלת בנט ולפיד מדינת ישראל חוזרת להאשים את עצמה, חוזרת להגיב במקום ליזום. מדינת ישראל משדרת לעולם חולשה שנובעת מפחד, חוסר ביטחון עצמי והעדר משנה פוליטית סדורה ואמיתית (כמה כבר אפשר לרכב על "רק לא ביבי"?) ועל כך כולנו עלולים לשלם ביוקר.
דחיית הסיוע האמריקאי היא הבעיה הקטנה ביותר שלנו כרגע. האתגר הגדול הוא להתחיל להבין מי השחקנים שניצבים מולנו על הלוח, מה סט הערכים שלהם ולזכור שהתרופה הטובה ביותר לאנטישמיות החדשה היא לפעול מתוך עוצמה ומאמונה. בדיוק ההפך מהדרך שבה פועלת ממשלת ישראל הנוכחית.
