ברשימה הקודמת התחלנו לדון בפוסט־מודרניזם ובשורשיו הפילוסופיים. התרבות האנושית עוצבה סביב השקפות עולם גדולות, שהתיימרו לתת פתרונות אוניברסליים. למשל, תורותיהם של מרקס ופרויד. אולם בדורות האחרונים גברו הפקפוקים בתיאוריות אלו, עד כדי מרד.
על רקע החשד, המוצדק בחלקו, כנגד כל התיאוריות הגדולות, הגיע הפוסט־מודרניזם והטיל ספק בעצם קיומה של האמת, במיוחד במדעי הרוח. הדבר בא לידי ביטוי למשל בהופעתן של "היסטוריות אלטרנטיביות". לא מדובר ברצון לתקן אי־אלו טעויות או הטיות בחקר ההיסטוריה הקלאסי. זהו רביזיוניזם היסטורי, הנעשה בשם האינטרסים והאידיאלים החדשים, שלכבודם מותר ליצור היסטוריה חדשה, כאשר שאלת ה"אמת" שלה הופכת למשנית. כך משכתבים מלומדים ישראלים את ההיסטוריה הציונית. אין טעם לנהל ויכוח מדעי־היסטורי מול הגישות הללו. כלי השיפוט השתנו, ומושג האמת עצמו הוצב בסימן שאלה. גרוע מכך: ניתן ליצר תמונה היסטורית כללית שקרית ומעוותת, גם כשכל פרט לכאורה נכון. זה מה שנעשה למשל בהיסטוריה של הסכסוך היהודי־ערבי.
בפוסט־מודרניזם מתאחדות התפתחויות פילוסופיות שונות של המאה ה־19 וה־20. אחת השיטות הייתה הפרגמטיזם, שמודדת תיאוריה פילוסופית על פי תרומתה המעשית לעולם. גישה זו התפתחה לשני כיוונים. הראשונה הובילה למה שמכונה פוזיטיביזם, שדורש "נפקא מינה למעשה" או השלכות מעשיות כדי שפילוסופיה מסוימת תהיה משמעותית. מאחורי הגישה השנייה מתייצבת לדעתי באופן קיצוני דמותו של ניטשה, שאמר שאין לשפוט את האמת אלא לפי תועלתה. לשיטתו אין הבדל עקרוני בין התבונה ובין ציפורני החתולים – שניהם כלי מלחמה תועלתיים במלחמת החיים. מכאן כבר מגיעים למשמעות שונה לחלוטין למושג האמת. זוהי גישה של "ניאו־פרגמטיזם", המציבה במקום ערך האמת את ערך התועלת.
סובלנות ללא גבולות
אולי יהיו מכם שיחשבו שקביעותיי מוגזמות. אכן, גם אני מתלבט בניסוחן. אך בעיניי אין ספק שהן מתארות את הנקודה שאליה שואפים תהליכים מסוימים המתרחשים לנגד עינינו. ואם האנדרלמוסיה ההורסת את תשתית האמת לא כבשה עדיין את כל תרבות ימינו, על כל פנים היא הצליחה להשיג הסכמה סובלנית ללגיטימיות של דרכה. במילים אחרות: האליטה התרבותית, ולפעמים אף הקהילה המדעית, מוכנות להשלים פעמים רבות עם עיוות ההיסטוריה כשהדבר משרת את עמדותיהן הפוליטיות.
תמיד הסתתר בנו שד רע, שרימה וסִנוור אותנו ולא נתן לנו לראות את האמת לאמיתה. לפעמים הרגשנו בו ולמרות זאת עזרנו לו להיחבא במעטה של מרמה, צביעות או אפולוגטיקה. הצביעות הייתה הכבוד האחרון שהשקר העניק לאמת. והנה כעת יכול השד הרע הזה לצאת ממסתרי ליבנו, ולהיחשף בראש כל חוצות. השד כובש את האמת, והופך אותה באופן גלוי ובמודעות מוחלטת, לכלי לקידום אינטרסים. הפוסט־מודרניזם מכוון אותנו לראות זאת כהתקדמות פילוסופית לגיטימית וכאידיאל המתממש לעינינו. מול זאת, סובלנות היא פשע.
היבט נוסף של הפוסט־מודרניזם הוא אכן ה"סובלנות", או אולי צורה מעוותת של סובלנות. אחד מעמודי התווך של המחשבה הפילוסופית בעת המודרנית הוא האוניברסליזם. הכוונה היא לקיומה של מתודה כוללנית התקפה בכל התנאים, ללא קשר לגזע, תרבות או לאום. כך, ההגות הליברלית העמידה בראש את זכויות האדם, ומחנה השמאל שם דגש על השוויון.
כנגד גישות אוניברסליות אלו העמיד הפוסט־מודרניזם את ערך ה"סובלנות". המאבק שלו כנגד הסיפורים והתיאוריות הגדולות הוביל גם לאובדן הבסיס לדרישות האוניברסליות של החזון הליברלי ושל מחנה השמאל גם יחד. במקום זאת מופיע ערכה המוחלט של הסובלנות האישית והתרבותית. במקום אוניברסליות, מופיע כעת רלטיביזם חברתי קיצוני שמשמעותו היא שאין אנו רשאים לשפוט מערכת תרבותית וחברתית שונה משלנו, דבר המוביל לאבסורדים רבים.
סטנדרט כפול
עיקרון זה הביא איתו השקפות פוליטיות מעוותות של סטנדרט כפול. מצד אחד הן מתבוננות בסובלנות על אלימות המאפיינת קבוצות חברתיות או דתיות מסוימות, ובו בזמן נלחמות נגד פגיעה בזכויותיהן בשם ערכים המקובלים בחברתנו. הדבר מתבטא למשל ביחס לעימות עם הפלסטינים. דוגמה נוספת לסטנדרט כפול כזה מצוי בהשלמה עם מעמדה הנחות של האישה בחברות אלו ואחרות. לפתע משתלטת פרוורסיה מוזרה על המוסר; הוא מציב דרישות מוגזמות ובלתי אפשריות כלפינו, ובה בעת סובלני ושתקני לפשעים בתוך החברה האחרת, וגם לפשעים שלהם נגדנו. כאילו רק מזוכיזם קיצוני שכזה יאפשר לנו לכפר על פשעי הקולוניאליזם, ולהרכין ראש בהכנעה בפני התרבות האחרת.
דוגמה לתהליכים אלו נוכל למצוא לדעתי בחיבורו של מישל פוקו על תולדות השיגעון. פוקו, הנלחם לכבודה של ההומוסקסואליות, גורס שלא רק היחס השלילי להומוסקסואליות מבטא את מוגבלותה של הפרספקטיבה הסובייקטיבית שלנו, אלא גם יחסנו לחולה הרוח. גם כשפסיכיאטר מאשפז את חולה הרוח הוא בעצם שופט אותו מהפרספקטיבה המוגבלת שלו. לדעתו, קיומה של היררכיה המסוגלת לקבוע שאדם פלוני הוא משוגע, הוא יומרה שחצנית ואבסורדית. כפי שאין אנו רשאים לשפוט את ההומוסקסואליות, כך איננו רשאים לקבוע מהו שיגעון.
אזכיר שוב את ההבחנה של הרמב"ם בין עולם ה"מושכלות" – הערכים האבסולוטיים של אמת ושקר, ל"מפורסמות" – ערכים שבהם האדם מאמין, למשל טוב ורע, שהם סובייקטיביים ונתונים להשפעה של החברה הסובבת, התקשורת והפרסומות. שיפוטנו את השיגעון מבוסס על עיקרון המציאות, הריאליות, שנפגעים בעולמם של חולי הנפש. קטגוריה זו מאפיינת באופן מובהק את עולם ה"מושכלות".
אך פוקו מכניס את השיפוט שלנו ביחס למה ש"נורמלי" או משוגע תחת ה"מפורסמות" של הרמב"ם. התייחסות זו מייצגת כבר את המעבר לפוסט־מודרניזם, שעבורו התעלמות מהמציאות כבר איננה חולי אלא אופציה לגיטימית. יחד עם שחיקת ערך האמת נעלם גם מושג ה"מציאות", ועל כך ברשימה הבאה בע"ה.
