את ימי חול המועד של ילדותי ביליתי בין המעיינות השונים בהרי ירושלים. בתור משפחה מרובת ילדים, חובבת טיולים ונטולת כלי תחבורה משל עצמה, אלה היו היעדים האולטימטיביים להגיע אליהם.
המסורת התחילה כשעוד התגוררנו בעיר הבירה, ונמשכה גם כשעברנו לגור באחד היישובים צפונית לה. הסטף, עין חנדק, עין לבן, שביל המעיינות, עין אשקף כבר הפכו להיות מוכרים כמו בית. כשגילינו את מאגר בית זית באיחור של כמה שנים, חשבתי שכבר אין הפתעות בתחום שמחכות לי בסביבה.
אבל טעיתי.
לפני כמה שבועות, ביום חופש ספונטני ואחרי קפה בשוק, חבר הציע לקפוץ למעיין באזור. התכנון המקורי אמנם היה ים, אבל מעיין ביום חם זה רעיון טוב לא פחות. אחרי שפסלנו את עין לבן (בכל זאת, אוגוסט ולמי יש כוח לכל עמישראל ואשתו), הוא הציע את עין ספיר. וואלה, זרמתי, למה לא שמעתי על המקום לפני, ופינות חמד חדשות זה הדיבור.
אז עלינו על בגדי ים ומגבות, הבאנו כיבוד קל ויצאנו. ומה אני אגיד לכם, זו פינת חמד בלי ספק. מתחת להר, עם פתח כניסה אחד שנראה כמעשה ידי אדם, נמצאת בריכה לא עמוקה עם מים קרים־קרים שגם יום שרבי במיוחד לא יכול להם. בשטח סמוך לבריכה כמה עצים עם צל מפנק ושולחן פיקניק גדול במיוחד שיוצר הזדמנויות למפגש והיכרות עם רוחצים אחרים.
הבריכה לא גדולה אבל טמפרטורת המים שמאתגרת גם את אוהבי הקור הגדולים ביותר, מאפשרת לכולם ליהנות ממנה, בלי להצטופף ובלי לחכות זמן רב מדי כדי להיכנס. אחרי שתי טבילות והפשרה מפנקת בשמש (שעתיים כמו כלום), עזבנו את המקום מבסוטים.
אתם שואלים איך להגיע? תכתבו בווייז עין ספיר. תודו לי אחר כך.
