ד"ר ח'ליל שקאקי מנהל ברמאללה מרכז לחקר דעת הקהל בזירה הפלסטינית, ביו"ש ובעזה. פוליטיקאים, ארגוני ביטחון, חוקרים ועיתונאים, בישראל ובעולם, מצטטים את ממצאיו של המרכז ומסתמכים עליהם כאילו הם תורה מסיני, בעיקר משום שאין מרכז בשיעור קומתו בזירה הפלסטינית, ולכן קשה לבדוק את ממצאיו באמצעות ממצאים של מכון מחקר אחר המשתווה לו. קיימת אפשרות שהרשות הפלסטינית משתמשת במכון זה ובמחקריו כדי להעביר מסרים לישראל ולעולם, ואני חושש שרבים מאלו המסתמכים על "ממצאיו" אינם מודעים לאפשרות הזו.
לעתים מפרסם מרכז זה ממצאים שהקשר ביניהם ובין המציאות הוא מקרי בלבד. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא סקר שפרסם המרכז של ד"ר שקאקי לקראת הבחירות לרשות המחוקקת שהתקיימו ברש"פ בינואר 2006. המרכז צפה שחמאס – אם יורשו להשתתף בבחירות – יזכו בלא יותר מ-40 אחוז ממושבי הפרלמנט הפלסטיני ופת"ח יזכה ברוב המושבים. על בסיס הנתון הזה לחצה קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי של הנשיא האמריקני ג'ורג' ו. בוש, על אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות כי ממילא הם לא ישיגו רוב. תוצאת הבחירות הפתיעה את כולם: חמאס זכו ב-58 אחוז מהמושבים ואילו פת"ח רק ב-33 אחוז, כלומר הפוך לחלוטין ממה שצפה ד"ר ח'ליל שקאקי.
המכון מדווח שבאמצע ספטמבר הנוכחי הוא ערך סקר שכלל 1,270 נשאלים ותוצאת הסקר מראה צניחה בפופולריות של הרשות הפלסטינית ונשיאה מחמוד עבאס ועליה בתמיכת הציבור בחמאס. לדברי המכון, אילו היו מתקיימות היום בחירות לנשיאות הרש"פ, שיעור ההשתתפות בהן היה 51 אחוז, עבאס היה זוכה רק ב-34 אחוז ואסמאעיל הניה ב-56 אחוז. אילו ההתמודדות הייתה בין מרואן ברגותי והניה, שיעור ההשתתפות בבחירות היה עולה ל-66 אחוז, ברע'ות'י היה זוכה ברוב של 55 אחוז ואילו הניה היה מקבל את קולם של רק 39 אחוז מהמצביעים. בהמשך מופיעים נתונים המציגים ניצחון מוחץ של הניה על כל מועמד אחר של פת"ח.
ממצאים אלו נראים אמיתיים כי הם משקפים את האכזבה הגדולה מהרש"פ ברחוב הערבי בערי יו"ש ויותר מכך בעזה, כפי שהם מבטאים את התמיכה הגוברת בחמאס כאלטרנטיבה לרש"פ המושחתת, המסואבת והכושלת. בנוסף, הנתונים משדרים את המסר שהציבור רוצה להיפטר מזקני פת"ח ולהעמיד בחזית את המנהיגות המקומית הצעירה יותר. עם זאת, אני חושד שהממצאים הללו הם תוצאה של מניפולציה של הרש"פ שתכליתה לשדר לישראל, לאמריקנים, לאירופים ולכל מי שמתעניין במה שקורה פה שלושה מסרים עיקריים:
1. עליכם לתמוך ברש"פ מבחינה פוליטית, ביטחונית ובעיקר כספית, כי האלטרנטיבה היא שלטון חמאס גם ביו"ש. 2. עליכם לחזק את מחמוד עבאס כל עוד הוא הנשיא כדי שלא תצטרכו לשחרר מהכלא את מרואן ברגותי הכלוא בחמישה מאסרי עולם, כי האלטרנטיבה היא הניה. 3. ביום שמחמוד עבאס יעזוב את תפקיד הנשיא, על ישראל לשחרר את ברגותי מהכלא ולאפשר לו להיות נשיא הרש"פ כי הוא היחיד המסוגל להתגבר על הניה, מועמד חמאס לנשיאות.
הנתונים והמסרים הללו מסתמכים על הנחת היסוד שהפתרון לסכסוך בין ישראל והפלסטינים יכול לבוא אך ורק בצורת רשות פלסטינית כמדינה בדרך, ובהמשך – כאשר לפיד יהיה ראש ממשלה – הקמת מדינה פלסטינית על בסיס הרשות בתנאים כאלה או אחרים. הפרדיגמה הזו איננה מביאה בחשבון את הכשלון המלא של הרש"פ בכל נושא אפשרי הנובע מהכישלון במשימה היסודית ביותר של הרש"פ והוא להתנחל בלבבות הציבור והחלפת הנאמנות הבסיסית, המקורית, המושרשת בהם והיא הנאמנות למסגרות המשפחתיות – החמולתיות – השבטיות. ניתן לומר שככל שגדלה מידת כישלון הרש"פ בעניינים הארגוניים, הפוליטיים, הכלכליים, המדיניים והאידיאולוגיים, ובמיוחד בתקופת הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא יצרה, כך גדלה היצמדות הציבור למסגרות המסורתיות המשפחתיות, החמולתיות והשבטיות.
את הביטוי המדעי, המחקרי למצב הזה נותן משהור אלבטראן, חוקר מאוניברסיטת ביר זית, במאמר מדעי שהוא פרסם בגליון אביב 2020 של הרבעון Palestinian Studies תחת הכותרת: "הרשות והמשפחות – מי שולט במי מבחינה חברתית?" אחרי סקירה ארוכה של תופעות שליטת החמולות בחברה הפלסטינית אומר המחבר:
”לאור השינויים והחידושים הללו, הפגינו המשפחות והחמולות גישה פרגמטית מושכת את העין. הן כבר לא ישות חברתית מבודדת, והמוכתאר של השבט הוא כבר לא אותו איש מסורתי עטוף בגלימה וכפיה. הוא הפך להיות אישיות אטרקטיבית לבוש בחליפה ועניבה. המשפחות בוחרות כעת את המוכתארים שלהן מבין האנשים המכובדים בעלי תארים גבוהים, המקיפים את עצמם בדרך כלל במועצה שבטית הקשורה למקורות ההשפעה הפיננסיים והפוליטיים, ודבר זה הפך את החמולות לכוח חברתי ולישות המסוגלת להקים בריתות ולמצב את עצמה במקביל לגורמים פוליטיים כמו מפלגות, אגודות שיתופיות, מוסדות, אוניברסיטאות, ומוסדות השלטון. לדוגמא, ידוע לכולם שחמולות חברון הגדולות חודרות לאוניברסיטאות וכופות עליהן את כוחן הסמלי והמעשי, וכמו כן ידוע שמי שיש לו דלת פתוחה אצל מנהיגי החמולה יכול להיכנס לאוניברסיטה זו או אחרת בקלות. בנוסף, מי שרוצה להיות ראש העיריה או חבר במועצת העיר באזור חברון חייב לעבור דרך שיטת המכסות השבטיות.
"השבט מנצל את המודרניזציה והטכנולוגיה. כאשר אנו אומרים "ארגון חמולתי" אין פירושו של דבר כי ישות זו הינה קשר חברתי בלבד, שכן השבט הפך גם למסגרת של הון, קאדרים ואליטות אקדמיות. לאור הנתונים החדשים הללו, החמולות פיתחו את המבנה הארגוני שלהן על ידי הקמת מבני משרדים משפחתיים רחבי ממדים המאופיינים בסגנונות אדריכליים מרשימים כך שהמבנה נראה יותר כמו מכללה אוניברסיטאית הכוללת מערכות שירות כמו אירוח, חדר ישיבות ומשרדים המצוידים בשירותי אינטרנט. כמו כן, החמולות פיתחו את המבנה הארגוני שלהן על ידי הקמת מועצת חמולה עם שמות ותפקידים מודרניים כמו מזכיר החמולה או הגזבר, ולמשפחות כאלה יש דפים באתרי הרשתות החברתיות וקבוצות קשר מהירות באמצעות אפליקציות לטלפון חכם. במובן זה המודרניזם הטכנולוגי נכנס לחמולות, אך הן ממשיכות לשמר מערכות יחסים קדם-מודרניות בתוכנן, כמו שמור-לי-ואשמור-לך, פרוטקציוניזם, קנאות דתית, פטרנליזם, כניעה למנהגים ומסורות מיושנות, השקפה מתנשאת על נשים, נקמה, הרג נשים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה וכו'.
"זו המציאות של השבט כאן ועכשיו, אבל מה עם המחר? למה נוכל לצפות שיקרה בעתיד הפוליטי של הארץ לאור עובדות אלה? האם החמולה מועמדת למלא תפקיד פוליטי במסגרת נתונים אלה?
"מאז 2007 דחפה ישראל בעוצמה לעבר עצמאות רצועת עזה מהגדה המערבית, ערב ההפיכה שהובילה תנועת חמאס. פעולות שני הצדדים – פת"ח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה סייעו להעמיק את המחלוקת על ידי הגברת תופעות הפילוג וכל צד התאמץ להגביר את המחלוקת כדי לקדם את האינטרסים שלו וכדי לדחוף את הפילוג אל מעבר לנקודת האל-חזור.
"ישראל פועלת במסגרת תוכנית רב-שלבית כדי להחליש את הרשות הפלסטינית במחוזות הגדה המערבית על ידי שליטה במשאבי הכספים והשירותים, מגזרי הייצור וחומרי הגלם שלה. בכל משבר בין ישראל והרש"פ ישראל עוצרת את כספי הסילוקין או מנתקת חשמל, מים או תקשורת. בשל כך, הכוח והנוכחות של השבטים עולה ומשליט אותם על כל שטחי החיים, שכן מערכת המשפט השבטית עדיין פעילה, אפקטיבית, משפיעה ומונעת את התבססות הרשות השופטת החוקית של הרש"פ, ואסור לנו לשכוח, כמובן, את הבריתות השבטיות עם המפלגות הדתיות הגדולות, המגזר הפיננסי, העסקי והקהילה האקדמית.
"מה הלאה? לחמולה אין ביטחון, כמו שאומרת ההיסטוריה, שכן החמולות מוכנות לשתף פעולה עם המתווך החזק יותר ללא קשר לזהותו, והמצב מאפשר להן להרחיב את השפעתן בחברה, והן מחזיקות בידיהן קלפי כוח רבים. אם לא יופעלו כוחות החברה האזרחית, ובמיוחד המפלגות הפוליטיות, אז תתגשם מגמתו של ההיסטוריון הישראלי מרדכי קידר הגורסת שיש אפשרות להקים אמירויות שבטיות במחוזות הגדה המערבית כמקורות סמכות פוליטית לצד העיריות המספקות שירותים אחרים לאוכלוסייה".
עד כאן דברי משהור אלבטראן.
ישראל חייבת לקרוא את המציאות בשטח, לא את "סקרי דעת הקהל" של ח'ליל שקאקי, ולחדול להנשים את הגוף המת ששמו הרשות הפלסטינית, שכן אם היא תהפוך למדינה גורלה יהיה זהה לגורל של סוריה, עיראק, סודאן, תימן, לוב, לבנון ואפגניסטן, שכולן סובלות מבעיית הנאמנות למסגרות המסורתיות – השבט, הקבוצה האתנית, הדתית ו/או העדתית – כשהמדינה המודרנית, שנבנתה בתבנית מערבית, נכשלת במשימתה הבסיסית ביותר: להתנחל בלבבות ולבטל את הנאמנויות המסורתיות.
ישראל חייבת להשתחרר מתלותה ברשות הפלסטינית הכושלת ולמצוא את הדרך לתקשר עם המסגרות החמולתיות ולבסס עליהן את השלטון המקומי בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות כדי להקים יחד עימן שבע אמירויות עירוניות: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית. ישראל חייבת להישאר במרחב הכפרי לעולמים ולהציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים.
אלה הקוים הכלליים של תוכנית האמירויות. ניתן לקרוא עוד של תוכנית זו באתר:
www.palestinian-emirates.com
