אפשר לתמצת את סיכומי מאה הימים הראשונים של ממשלת בנט בארבע מילים: היא לא ממשלת נתניהו. המבקרים והמהללים, מי שהעניקו ציון עובר, מי שזעמו על ״ממשלת היח"צ״ ומי שהחמיאו על "כמעט אפס טעויות", לא בחנו את ממשלת בנט ולפיד לפי המעשים אלא לפי העושים. אלא שלאורך זמן ממשלה לא יכולה להתקיים כשההישג המרכזי שלה הוא עצם קיומה.
לעת עתה קשה להבחין בפערי מדיניות דרמטיים. מאה הימים הללו היו שיעור בצניעות: מהקורונה דרך חאן אל־אחמר ועד ניסיונות ההסדרה בעזה, הממשלה החדשה הולכת בעקבות קודמתה, בשינויים קלים, ולא תמיד זו מחמאה. ההבדל הוא בעיקר בסגנון, וגם זו לא בהכרח מחמאה.
עם כל הכבוד לרצון הטוב, לעבודת צוות ולשיח פנים־ממשלתי מפרגן, שינוי לשם שינוי אינו מדיניות. נדמה שהממשלה החדשה התמכרה לפוזה הזו, לעיתים עד כדי גיחוך. למשל כשבשם ה"שינוי" נכתב בתדרוך רשמי לכתבים שיצטרפו לטיסת ראש הממשלה לעצרת האו"ם ש"הנאום יהיה שונה בסגנונו מנאומי נתניהו – לא יהיו עזרים, בריסטולים, ציורים וכיוצא באלו". טוב שלא הבטיחו שגם צבע העניבה יהיה שונה.
היכולת הרטורית של נתניהו נדירה. התודעה ההיסטורית בנאומיו והקשב הבינלאומי שהשיג בשנים של דיפלומטיה ומדינאות, עוד מימיו כשגריר ישראל באו״ם, לא ניתנים להעתקה. בנט כמובן אינו חייב, וכנראה גם לא מסוגל, לחקות את קודמו. הוא יצטרך לפתח סגנון משלו, אבל אין סיבה לחגוג את שינוי הסגנון הזה כהישג. נאומי נתניהו בעצרת האו"ם נמצאים דווקא בקונצנזוס יחסי, ורבים ממתנגדיו בארץ הרגישו שהוא מייצג אותם היטב על במת העולם. הצלחת הממשלה החדשה תסתמן כשראשיה יפסיקו להפנות את האצבע לעבר קודמיהם בכל מחדל, גם אם האופוזיציה והעיתונות, באופן טבעי ומתבקש, יעסקו בהשוואה קבועה.
העיכוב באישור הסיוע האמריקני לחידוש התחמושת לכיפת ברזל השבוע הוא דוגמה מובהקת לבעיות של ההשוואה המתמדת: התגובות הכמעט שמחות לאידה של מדינת ישראל עם הטענה המוזרה ש"לנתניהו זה לא היה קורה" (בשבוע שנתניהו הסתבך בו בחיקוי לא דיפלומטי של נשיא ארה"ב) היו מופרכות, אבל נענו בתירוץ המביך לא פחות של שר החוץ לפיד שהממשלה הקודמת ״הזניחה את הקונגרס והמפלגה הדמוקרטית״.
זה אולי נכון לגבי היחסים עם הדמוקרטים בשלהי עידן טראמפ שדחק בנתניהו ״לבחור צד״, אבל במשך רוב הזמן נתניהו טיפח בעקביות את הקונגרס. הוא הקפיד להיפגש עם כל חבר קונגרס משתי המפלגות, בכל הזדמנות, למעט עם חברות הקונגרס הפרו־פלסטיניות על גבול האנטישמיות, מהשוליים הקיצוניים של המפלגה הדמוקרטית, שהכשילו את אישור המימון בלי קשר לנתניהו או לבנט. חילופי השלטון בישראל לא משפיעים על שנאת ישראל הישנה, גם כשהיא בכסות פרוגרסיבית.
בסביבת בנט משתבחים בהיפוך במדיניות מול ידידות ושכנות כמו ארה״ב, ירדן ומצרים, ומול האויב בעזה ובאיראן. ייתכן. אבל מהמידע שחשוף לציבור קשה להתרשם שהמדיניות שונה. מול עזה עדיין נמשכים ניסיונות ההסדרה וקניית השקט שהתקיימו בימי נתניהו. גם ההתנגדות להסכם הגרעין משותפת. ההבדל הוא באופן הפעולה נגד ההסכם – בפומבי או בחדרים סגורים, בעימות עם הממשל או בניסיון למזער נזקים.
אם יש הבדלי מהות, הזמן יחשוף אותם. אלא שלבנט אין זמן. צילו של נתניהו, בתום 12 שנות כהונה, ארוך מאוד. ספק אם שנתיים יאפשרו לבנט להשתחרר ממנו, אבל זה מבחנו העיקרי. בניסיון לא להיות ״מיני־נתניהו״ בנט עשוי להפוך לתשליל שלו. וזה בעצם אותו הדבר.
חג מבלבל עבר על הגולשים באתרי החדשות החרדיים. מתקפת ראיונות של בכירי הממשלה נטולת החרדים סיפקה כותרות סותרות. לפיד, ליברמן וגנץ התייצבו בפני מראיינים חרדיים במטרה לפנות לקהל קוראים חרדי, וזו כבר כותרת. אבל מעבר לכך, ב״כיכר השבת״ טען לפיד באוזני המראיין ישי כהן ש״הסיעות החרדיות לא מוחרמות, אין לי בעיה שיצטרפו לממשלה״, וליברמן סתר אותו ב״חרדים 10״ והשיב בישירות לשאלת המראיינת שרי רוט אם יסכים להכנסת החרדים לממשלה: ״לא. בשום אופן״.
ספק אם יש כאן סתירה מהותית. ההבדל טקטי: ליברמן נהנה פוליטית מהמשך העימות המופגן עם החרדים, ולכן שולל את צירופם בקול רם. לפיד מבקש להפשיר את הקרח, ולכן מצהיר שיסכים לצירוף החרדים ״בכפוף לקווי היסוד״ שלעולם לא יוכלו לקבל. המאבק בכלל אינו בין לפיד לליברמן אלא בין לפיד לגנץ, שאמר לעיתונאים החרדים: ״אשמח שהסיעות החרדיות יצטרפו לממשלה, הציבור החרדי הוא חלק מהחברה הישראלית. אני מקווה שנמצא את הדרך לשתף את החרדים בממשלה״.
הקשר עם החרדים הוא הנכס הפוליטי החשוב ביותר של יו״ר כחול לבן בטווח הארוך. לפיד, אדריכל הממשלה המסכם שנה פוליטית נדירה שבה הפגין מנהיגות ובגרות, כנראה יוביל את יש עתיד להיות המפלגה הגדולה בשמאל־מרכז גם בבחירות הבאות; אבל עדיין לא נמצאה הדרך לעקוף את המחסום הדמוגרפי והפוליטי בינו ובין ראשות הממשלה. גוש השמאל־מרכז, גם עם המפלגות הערביות, לא יכול להקים ממשלה בלי סיוע מימין. וכאן גנץ נהנה מיתרון ענק.
הוא גם חבר הממשלה היחיד שעדיין לגיטימי ברחוב החרדי. בערב ראש השנה התקבל לביקור חג בבית הרב קנייבסקי, זכות שכבר לא מתאפשרת אפילו לגדעון סער, שבעבר פקד את בית הרב בכל חג. החרדים זוכרים לו את חסד הממשלה הקודמת, וגם חבים לו חוב מוסרי בגלל הרוטציה האבודה. בעידן שאחרי נתניהו לא בטוח שיהיה בעמדת נחיתות מול מנהיג הליכוד הבא. אומנם, בניגוד ללפיד, גנץ לא הוסיף את הכוכבית על קווי היסוד, אבל גם הוא לא מעוניין להכניס את החרדים לממשלה הנוכחית באופן שיבסס את יציבותה עד תום הקדנציה. הוא בונה על שילובם בממשלה אחרת, בראשותו.
מבחינה פוליטית, היחידים שיש להם אינטרס לשלב את החרדים בממשלה הם נפתלי בנט וגדעון סער, שרוצים לשבור את החרם במחנה הלאומי, ואולי גם מנסור עבאס שיאבד את מעמדו כאצבע ה־61, אבל ירוויח מחידוש ברית המיעוטים והשמרנים. איילת שקד רמזה לכך השבוע בריאיון ברדיו 100FM: "הייתי מאוד־מאוד שמחה אם זה היה קורה, ואם החרדים היו מביעים נכונות. אני מציעה לחרדים שיעמידו אותנו במבחן, שייאותו ויסכימו להיכנס ואז נראה אם אנחנו מצליחים". שקד מאמינה שברגע האמת תוכל לכפות על ליברמן את צירוף החרדים, לצידו או אפילו במקומו אם יתמיד בסירובו, בין השאר בהבנה שהרכב הקואליציה יצטרך להשתנות אחרי התקציב כדי שתוכל למלא את ימיה.
חבר אחר בימינה, מתן כהנא, פועל גם הוא בערוצים משלו מול העולם החרדי. כמי שאמון על משרד הדתות ועל מתווי הקורונה הקשורים בעולם הדתי הוא מקפיד להיפגש עם בכירים חרדים, בדרך כלל בחשאי אבל לעיתים גם בפומבי.
בערב החג נפגש כהנא עם הרב הראשי האשכנזי דוד לאו ועם הראשון לציון לשעבר הרב שלמה עמאר בביתו של הרב הראשי הספרדי לשעבר. רשימת האינטרסים וההישגים של שני הצדדים ברורה: שר הדתות מנסה לרכך את ההתנגדות לרפורמת הכשרות שהציג כבר ולתוכנית הגיור שיציג אחרי החג. הרבנים מצידם רוצים להשפיע על מינוי הדיינים הצפוי בקרוב, וגם על זהות הרבנים שייבחרו לרבנות בכמה ערים חשובות, ובהן תל־אביב וחיפה.
התגובה החריפה הגיעה מיד במוצאי החג, כשהראשון לציון הרב יצחק יוסף הגיע לסוכתו של נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס הרב שלום כהן, לביקור חג. שני הרבנים מזוהים עם יו"ר ש"ס אריה דרעי, שמוביל את הקו התקיף ביותר נגד שיתוף פעולה עם הממשלה. היין נמזג, הספרים נפתחו, והרב כהן החמיא לרב יוסף: ״זכינו בדור הזה שהקב״ה חנן אותנו בראשון לציון שליט״א שהוא חזק מאוד, לא נפגש איתם ולא שומע להם״. המסר ליריב המרכזי בהנהגת העולם החרדי־ספרדי, הרב עמאר, היה ברור לכל הנוכחים.
תשובתו של הרב יוסף, שנושא בתפקיד ממלכתי, הושמטה מקטע הווידאו שהופץ מהביקור, אבל מספיק להביט בהנהון ההסכמה שלו כשנשיא מועצת החכמים הישיר מבט למצלמה והבהיר לצופים, מהרב עמאר והרב לאו ועד כהנא ושקד: ״אסור להיפגש איתם ולא לדבר איתם שום מילה, אפילו לא מילה אחת, וכל מי שפונה אליהם בר מינן מפריע לקדוש ברוך הוא״.
