העיכוב באישור הסיוע האמריקני לרכישת תחמושת למערכת כיפת ברזל צפוי להיות קצר, ואף על פי כן זהו אירוע מדאיג, סימן נוסף להתרופפות התמיכה בישראל במפלגה הדמוקרטית. מדאיגה לא פחות ואולי יותר היא התגובה שפרסם שר החוץ יאיר לפיד בעקבותיו. הוא האשים את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו באחריות לעיכוב שיזמו מספר חברות קונגרס מהשוליים הפרוגרסיביים קיצוניים במפלגה הדמוקרטית. לטענתו, המהלך האנטי־ישראלי הוא תוצאה של הזנחת הקשר עם הקונגרס על ידי נתניהו, והתמקדותו במערכת היחסים עם הבית הלבן של טראמפ. לפיד אף הוסיף שנתניהו פגע בקשרי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית, ובכך יצר כר נוח למהלכים אנטי־ישראליים בקרבה.
בורותו של שר החוץ זועקת לשמיים. כזכור, נתניהו הואשם בעבר לא פעם בפעולה הפוכה בדיוק, ניהול דיפלומטיה ישירה מול הקונגרס האמריקני במטרה לעקוף את הבית הלבן. כמה ראשי מדינות בעולם העזו לנאום מול הקונגרס האמריקני למורת רוחו של היושב בבית הלבן, כפי שעשה נתניהו? מתי מספר, כנראה.
אך לא זו השגיאה הקשה של לפיד. הטעות החמורה באמת שלו היא אי־הבנה של המתרחש מתחת לפני הקרקע באגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. שלוש חברות הקונגרס שהכשילו את העברת התקציב הן חלק מקבוצה שמחזיקה בעמדות אנטי־ישראליות קיצוניות. שום מהלך שישראל הייתה יכולה לעשות בזמן נתניהו או יכולה לעשות היום לא היה מרצה אותה. אלה אנשים שאימצו עמדות השוללות את עצם זכותה של ישראל להתקיים כבית לאומי לעם היהודי, ואין זה משנה כלל אם בראשה עומד בנימין נתניהו או ניצן הורוביץ. למרבה השמחה, גם כיום אלה עמדות חריגות אפילו בשורות המפלגה הדמוקרטית. רק הרוב השברירי של הדמוקרטים בקונגרס אפשר למתנגדי ישראל לבלום את התמיכה.
גם אם היחסים בין נתניהו למנהיגי הדמוקרטים בבית הנבחרים היו נפלאים, דבר לא היה מונע מאלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהאן עומאר ורשידה טליב לסחוט את מפלגתן. השמאל הקיצוני האמריקני מתחזק ומקצין בלי קשר לשאלת המשא ומתן עם אבו־מאזן, וגם חילופי ממשלה בישראל לא יקהו את סכנתו. העובדה ששר החוץ שלנו מתכחש למציאות הזו או אינו מודע לה היא עוד סיבה לדאגה ולדאבון לב בעיצומו של החג.
עוד חוזה שבנט הפר
"לא קורונה – לא מעניין", אמרה הסיסמה השגורה בפי יו"ר ימינה נפתלי בנט במשך חודשים ארוכים בשנה שעברה. סביבה הוא ארגן את מסע הבחירות שלו, ובאמצעותה תירץ את ההחלטה להקים ממשלה תוך הפרת רוב ההבטחות הנחרצות לבוחריו ערב הבחירות. אך רגע לאחר שקיבל לידיו את המושכות, עם הקמת ממשלתו, דעך להטו המופגן להתמודד עם המגפה ולנצח. איך אפשר להסביר את חידלון הטיפול הממשלתי בגל הרביעי? איך אפשר להבין את העובדה שקבינט הקורונה לא כונס זה למעלה משבועיים? לאן נעלמה הרטוריקה חוצבת הלהבות על פגעי המגפה ומה שיש לעשות כדי למגר אותה? האם הסיורים, הפגישות, הנאומים ומסיבות העיתונאים היו רק הצגה לצרכים פוליטיים, וברגע שהמטרה הושגה וממשלת נתניהו נפלה, הורד המסך והשחקן הראשי ירד מן הבמה?
אך גם אם כל ההבטחות שליוו את הקמת הממשלה הושמעו מראש רק מן השפה ולחוץ, "הבטחות לא ליבתיות" כלשון הזהב של בנט, החידלון אינו נורא פחות. ממשלה, כשמה, נועדה למשול. החוזה הבלתי כתוב בין האזרחים לממשלה קצר ופשוט: האזרחים מוותרים על חירות מסוימת ובתמורה מקבלים משילות. הם ממירים את הזכות לעשות ככל העולה על רוחם בהסתמכות על גוף שאוחז במשאבים, בידע ובכוח הנדרשים כדי להבטיח להם איכות חיים סבירה. זאת ועוד, מגפה, כמו מלחמה, היא אחד המקרים שבהם האזרחים מצפים מהממשלה להשתמש בכוח שהעניקו לה. לאזרח היחיד, לקהילה ואפילו לשלטון המקומי אין יכולת של ממש להתמודד עם משבר כזה. הממשלה היא הגוף היחיד שמחזיק בידע ובמומחיות הנדרשים ובכוח המאפשר לעשות את הנדרש כדי להתמודד עם מגפה קשה. לפיכך, בשעה שקבינט הקורונה אפילו לא מתכנס, החלטות לא מתקבלות, ואלו שמתקבלות מיושמות ברפיון וברשלנות, הממשלה מפרה את החוזה שלה עם הציבור.
גם על תפקודה של ממשלת נתניהו מול משבר הקורונה ראוי למתוח ביקורת רבה. כזכור, גדול מבקריה היה לא אחר מראש הממשלה הנוכחי, שרבות מטענותיו נגד טיפולה של ממשלת נתניהו במשבר קלעו במדויק למחדלים הרבים. אולם בדבר אחד אי אפשר להאשים את נתניהו ושריו: הם לא טמנו את ראשם בחול ולא התנהגו כאילו המגפה אינה קיימת. הממשלה בתקופתם החליטה החלטות קשות ועמדה מאחוריהן גם כשדעת הקהל פנתה נגדה. ממשלת בנט, לעומת זאת, נוקטת אסטרטגיית התעלמות, בתקווה חסרת שחר שהמגפה תחלוף מעצמה בדרך פלא, ובכך שומטת את הבסיס המוסרי להצדקת קיומה.
הש"סניק הראשון
אהרן אבוחצירא, השר וחבר הכנסת לשעבר שהלך לעולמו השבוע בגיל 82, הקדים במידה רבה את זמנו. אבוחצירא, נצר לאצולת רבני יהדות מרוקו, הבין כבר בראשית שנות השמונים את האנרגיה העצומה האצורה בשסע העדתי במדינת ישראל. דווקא הוא, שהיה חלק מהממסד הרבני והפוליטי של המדינה, חש על בשרו את תחושות ההדרה והקיפוח, והבין שזהו סיפורו של דור שלם, לא של אדם כזה או אחר. אך התנועה הפוליטית שהקים, תנועת מסורת ישראל (תמ"י), לא הפכה לתנועת ש"ס: היא לא סחפה אחריה המונים מבני עדות המזרח, ששנים מעטות אחר כך נהו אחר דגלו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל ותנועתו.
אבוחצירא עלה לארץ עם משפחתו בעודו ילד, נצר למשפחה רמת יחס, אחיינו של הרב ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, ובנו של רבי יצחק אבוחצירא, הבבא חאקי. שמעו של אביו יצא למרחוק עוד כשהיה במרוקו, וכך קרה שזמן קצר לאחר עליית המשפחה ארצה מונה האב בידי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל לרב הספרדי של הערים רמלה ולוד. אהרן הצעיר עבר מסלול ציוני־דתי קלאסי, למד בישיבת בני עקיבא בכפר־הרא"ה, שירת בצה"ל ולמד בסמינר למורים, וכך נסללה דרכו לראשות העיר רמלה ולחברות בכנסת מטעם המפד"ל. אך לתחושתו, ברגע שביקש לחרוג ממשבצת הקישוט העדתי ולהתמודד על ההנהגה "נתפרו לו תיקים", והקריירה המפלגתית שלו, ששיאה היה בכהונתו כשר הדתות בממשלת בגין הראשונה, חוסלה.
עזיבת המפד"ל והקמת תמ"י על רקע כתבי האישום הביאו לנסיקה זמנית במניותיו הפוליטיות של אבוחצירא. בממשלת בגין השנייה הוא מונה לשר לקליטת העלייה ושר העבודה והרווחה. לאחר כמה חודשים הוא הורשע ונגזרו עליו כמה חודשי עבודות שירות. הוא נאלץ לעזוב את הממשלה ובסופו של דבר מפלגתו התפרקה.
האם אבוחצירא היה מנהיג גדול שחוסל פוליטית בידי יריבים ש"תפרו לו תיק", או עסקן מושחת שניצל את מעמדו לצרכיו ועשה שימוש ציני בזהותו העדתית? ספק אם אפילו ההיסטוריה תוכל להכריע. מה שברור הוא שאבוחצירא היה איש חזון שהבין שהציבור המזרחי מאס בתפקיד חוטב העצים ושואב המים של האליטות האשכנזיות. בחושיו החדים הוא זיהה את זרמי העומק, וראה שבשלה העת לתרגם אותם לכוחות פוליטיים. כך, בהעלאת השאלה העדתית על השולחן בגלוי והפיכתה לסוגיה בעלת משקל פוליטי מכריע, תרם אבוחצירא תרומה מכרעת ליצירת האקלים הציבורי שתנועת ש"ס קמה ופרחה בו. ספק אם מנהיגיה כיום יודעים להעריך ולהוקיר את פועלו וחזונו.
