מחאת בלפור, שהולידה במידה רבה את הממשלה הנוכחית, הייתה תופעה סוציולוגית ופסיכולוגית יוצאת דופן. גם ממרחק הזמן הקצר ברור שהייתה שם פתולוגיה פוליטית שלא ידענו כמותה. בבלפור התקיים מיצג של שנאה מופרעת וחסרת גבולות. מדי שבוע נהרו שמאלנים בגאווה למסיבה של שטנה מתפרצת שהשתוללה בחוצות. המיצג של בלפור הושתת על בוטות וגרוטסקה פומביים וחרג מכל אמת מידה דמוקרטית. זה לא הפריע לו להפוך לבון־טון של השמאלנות האדוקה. השאלה "היית בבלפור?" הפכה למפתח הכניסה למחוזות השמאל החדש.
רבים מחברי הקואליציה הנוכחית ומנהיגיה ביקרו בעצמם בחגיגת המשטמה היוקדת כדי להתנאות במסירותם למטרה. כרגיל, בטוויסט אורווליאני אופייני, נציגי הממשלה שקמה על אדני העוינות והתיעוב הללו קראו למחאה האקסטטית והפרועה "שפיות" ו"דמוקרטיה", ולבחירת הציבור הימני בקלפי "דיקטטורה".
בקרב מוחי בלפור הייתה הרמוניה פנימית, שנבנתה על שנאת כל מה שאינו הם. אחדותם התבססה על דחייה של כל מי שלא הזדהה עם שנאתם לימין. הם התחבקו והתנשקו זה עם זה, בהילולה פרנקיסטית ברחובות ירושלים, בתמימות דעים שכל מי שאיננו איתם לא זכאי לדבר משלו; לא לזכות ללכת ברחוב נקי ובטוח או להשכיב את ילדיו לישון בשקט בלילה.
בזכות עמוד השדרה האידיאולוגי הלא קיים והאופורטוניזם המוקצן של ימינה זכו הבלפוריסטים בכל הקופה. כפי שקורה בפוליטיקה, האסטרטגיה המנצחת מתמרצת פוליטיקאים לאמץ אותה. בימינה ראו שפילוג והסתה, לצד מיצגים של אחדות מזויפת, עובדת לשמאל וזוכה להדהודים מחבקים בתקשורת, ואימצו אותם ללא היסוס. כך אנו מוצאים את שלוחי הימין הדתי בכנסת מקיימים את מצוות ה"איחוי" וה"ריפוי" בצילומים וסרטונים עם השמאל. המצגת הזו מנסה להסתיר את העובדה שהממשלה נבנתה למעשה על מסדי חרם ושנאה כלפי אנשי המחנה הלאומי והחרדים, ואף חלק ניכר מהציונות הדתית עצמה.
אלא שדוגמנות של אהבהבים בוסריים אינה העיקר של טרללת מחאת בלפור; העיקר הוא הרגל השנייה דווקא, זריעת סלידה ופירוד לאומי ושיסוי איש ברעהו. הדוגמאות לכך רבות, ונסתפק בשתיים בולטות.
נפתח בשר הדתות מתן כהנא, שהעניק ריאיון לישראל היום, ובו הדגיש את מאבקו בחרדים. כהנא מדבר על "תיקון השסע בנושאי דת ומדינה", אך מתכוון לשסע בין דתיים לחילונים – "שסע" שקיים רק בדמיונו של השמאל הרדיקלי ומי שמעצבים את השקפותיהם לאורו.
איך "מתקן" כהנא את השסע המדומיין? ביצירת שסע אמיתי בין הדתיים־לאומיים לחרדים. "לא אתן לאף פוליטיקאי חרדי לדרוך על הציבור הדתי־לאומי", מתלהם כהנא. "אני לא מוחל על כבוד הרבנים שלי וכבוד הציבור הדתי", הוא מבשר. כאילו החרדים "דרכו" על שותפיהם לקואליציה או ביזו את הציבור. "הפוליטיקאים החרדים עברו את הגבול", הוא זועק. כך מתבטא כהנא גם על סמוטריץ' וה"ביביסטים", ככינויו.
ומה עם השמאל, הערבים והבדואים? "רצינו לבנות ממשלה שלא מושתתת על ארס, שנאה ודמוניזציה של הצד השני", מסביר שר הדתות בנופת צופים. "שנים שמפלגות ופוליטיקאים נבנים ועושים הון פוליטי מהשנאה בין הימין לשמאל. החלטנו לעצור את זה". הרי לפנינו שתי זרועות אסטרטגיית בלפור למהדרין. שנאת ימין שמבססת אחדות שונאים.
הדוגמא הבאה מזעזעת עד כדי כך, שספק אם במציאות דמוקרטית "נורמלית" ו"שפויה" באמת – לא כזו המאפיינת את קן הקוקייה של מחאת בלפור – היה יכול ראש ממשלה שהתבטא כך להמשיך לכהן. ספי עובדיה חשף בערוץ 13 שבישיבת קבינט הקורונה אמר נפתלי בנט: "אני רוצה שההורים יריבו זה עם זה. פשוט. אני רוצה שההורים של אלה שחיסנו את ילדיהם יפעילו לחץ על ההורים שלא חיסנו".
אסטרטגיית מחאת בלפור חלחלה עמוק. הממשלה עוסקת באופן פעיל בסכסוך בין אזרחים. ריב אחים כמכשיר שלטוני. אסור לסלוח על זה. לבנט זה כבר בא בטבעיות. "פשוט". ומה הפלא? הוא קוצר את מה שזרעה המחאה: שלטון מטורלל של סכסוך, ריב ושקרים, לצד הרמוניה של שונאים. זו היום דרכה של ימינה, ושום תעלול חיצוני לא יהפוך את ממשלת המדון הזו ללאומית, ואף לא לאמונית.
